מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
סמדר הרוש היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית מבוקשת, גרנטולוגית, מרצה, אישה אוהבת לאבי, אמא לשלושה, סבתא וכבדת שמיעה. זוכת פרס פורצי דרך של עמותת נגישות ישראל לשנת 2007.
לכבוד יום הולדתה ה-65 שצוין בשבוע שעבר, מבקשת למצוא מפיק שיעשה סרט דוקומנטרי או סדרת טלוויזיה על סיפור חייה המרתק.
סמדר נולדה בקיבוץ חפציבה להורים ניצולי שואה. עד גיל שלוש, היא לנה בלינה המשותפת. לאחר מכן, המשפחה עברה לעפולה. דודתה של סמדר שמה לב לבעיה שלה בשמיעה כשהייתה בת חמש.
היא שמה לב שכאשר האם קוראת לארוחת ערב, האח בן השנתיים מגיע מיד למטבח וסמדר ממשיכה לשחק. הדירה הייתה קטנה מאוד, המרחק בין המשחקים למטבח היה שלושה או ארבעה מטרים.
בגיל חמש עשו לסמדר בדיקת שמיעה לראשונה. כתבו שיש לקות שמיעה, אך אם היא מסתדרת, שתמשיך כך. "לא הסתדרתי. ממבט לאחור, הייתי ילדה מאד בודדה. לא ידעתי לדבר", היא אומרת בריאיון לשווים.
בגיל 12 עשו לה בדיקת שמיעה נוספת. רק אז, החליטו לקנות לה מכשיר שמיעה. קלינאית תקשורת לימדה אותה לדבר. "רק כאשר התחלתי לשמוע, הבנתי שהילדים האחרים צוחקים עלי. אבל צחקו על כולם אז לא לקחתי את זה אישית. החוויה הכי קשה הייתה לי שיעורי ספורט. כאשר בנות בחרו לקבוצות בכדורשת או כדורעף, לא בחרו אותי. אחר כך הבנתי שזה בגלל שאני לא שומעת וכאילו הורסת לקבוצה", היא מספרת.
גם בבית הספר לא דיברו על המוגבלות. "חשבתי שרק המנהל יודע. רק לאחר שלמדתי גרנטולוגיה, והמורים הגיעו לגיל השלישי, ידעתי שכל המורים ידעו ולא דיברו איתי על זה. בכתיבה בערבית הייתי טובה. אבל בקריאה לא. בערבית יש המון אותיות שורקות. המורה לא הסכים שלא אקרא בכיתה, למרות הבקשות של המנהל. אז בכיתה ט' קיבלתי פטור מערבית. זה בכלל לא מה שרציתי. המנהל לא הסביר למורה שאני כבדת שמיעה".
בגיל 18, לאחר שקיבלה פטור מהצבא, סמדר הלכה ללמוד חשבונאות באוניברסיטת חיפה. היא כמעט סיימה את התואר לפני שהציעו לה להתנדב לצבא.
את אבי הכירה סמדר כששירתו יחד. במשפחה של סמדר, מעולם לא דיברו על המוגבלות. אבי וסמדר נישאו וגידלו שלושה ילדים.
בגיל ארבעים, התחילה סמדר לחקור את מוגבלותה. "זה התחיל בעקבות הרצאה שבה סיפר המרצה איך הוא ואשתו התמודדו כזוג עם היציאה של בנם מהארון", היא נזכרת. "בכיתי כל השיעור והוא ראה את זה. הוא ביקש ממני לדבר איתו במשרד שלו ושאל: 'באיזה ארון את נמצאת?'. סיפרתי לו. כך התחיל עבורי תהליך של יציאה מארון המוגבלות".
לכבוד יום הולדת 45 עשתה סמדר הרצאה למשפחה שלה ולאנשי אקדמיה. היו אנשים במשפחה שהתנגדו לרעיון, אבל היא נתנה לעצמה דרור לספר, בקולה, את הסיפור שלה. היא משתפת: "לראשונה, גם הילדים שלי וגם האחים שלי שמעו את הסיפור. גם להורים שלי התחברו חלק מהנקודות. כל אחד לקח את הסיפור למקום שלו".
בערך באותה תקופה, סמדר השתתפה בכנס לאנשים עם מוגבלות. "היה דיון מאחור שלא שמענו. לקחתי את הרמקול ואמרתי: 'בכנס על נגישות, יש דיון מאחור שאנשים מקדימה לא שומעים. אז איפה הנגישות?'. אשת מקצוע ניגשה אליי ואמרה: 'זה דיון לעובדים סוציאליים. הוא לא בשבילך'. שאלתי: 'מה לעשות שהעובדת הסוציאלית היא גם כבדת שמיעה?'. היא לא ידעה איפה לקבור את עצמה. היא אחר כך התנצלה.
מאז, סמדר מרצה. היא מלמדת סנגור עצמי ומטפלת בכבדי שמיעה ומסייעת להם לקבל את מוגבלותם. עד כמה שהם רוצים כמובן. "לפעמים, אם מתאים למטופל, אני נותנת דוגמאות מסיפור חיי. לעיתים מטופלים מגיעים אליי דווקא בגלל זה", היא מספרת.
לסמדר תוכניות ושאיפות לעתיד בספטמבר, היא ואבי עוזבים לשנה את רמת ישי, מקום מגוריהם זה שנים רבות, והולכים לעשות שנת שירות בעוטף עזה. היא רוצה להרצות יותר, עם הסרט שיעשה על סיפור חייה.
אם אתם המפיקים המתאימים, או שאתם מכירים אותם, אנא צרו קשר עם סמדר במייל: harsma1@gmail.com
