מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
דור בן עמי היא צעירה הנעזרת בכיסא גלגלים. היא נולדה וגדלה בכלל ברמת גן ולמדה בבתי ספר לחינוך מיוחד. כאשר סיימה, עברה למכינה לחיים עצמאיים בשדרות. אלא שגם היא מצאה את עצמה כמו כל תושבי העוטף תחת מציאות ביטחונית מורכבת.
כשדור הייתה בשנה א' לתואר בעבודה סוציאלית במכללת ספיר, היה צבע אדום. לא היה ביכולתה להיכנס למיגונית עם כיסא הגלגלים הממונע שלה, כיסא גלגלים סטנדרטי. היא הייתה צרה מדי. אז כולם נכנסו והיא עמדה בכניסה, כך שהדלת לא נסגרה. אילו היה נופל טיל קרוב, איש לא יודע איך האירוע היה נגמר.
"אני תמיד אומרת שאם לא היה מצב ביטחוני מורכב, שדרות הייתה המקום שכולם רוצים לגור בו. יש בה קהילה שאין בשום מקום אחר", מספרת דור לשווים. "מאוד עוזרים אחד לשני. אבל, מלבד הקהילה, עברתי גם תהליך פנימי שלי. למדתי לבקש עזרה כשצריך. בניתי לראשונה חיים עצמאיים. הגעתי ילדה קטנה כשלא בדיוק מבינה מה זה לשכור דירה והתבגרתי".
האירוע טלטל מאד את דור: "זה גרם לי לשאול את עצמי מה התפקיד שלי בחברה? המקרה גרם לי לתהות איך כל הדברים המדהימים שעליהם מושתת מקצוע העבודה הסוציאלית מתבטאים בחיי היומיום. שאלתי את עצמי גם, למרות שאיש לא התכוון לכך, מה שווים החיים של אנשים על כיסאות גלגלים? האם הם פחות שווים מאחרים?".
דור כתבה על העניין פוסט בפייסבוק, כפי שהייתה רגילה לעשות. עד מהרה, היא גילתה שהיא לא לבד. הרבה אנשים עם מוגבלויות, הורים לילדים עם עגלות, וקשישים לא יכלו להיכנס למיגוניות. באותה תקופה, השתתפה דור בתוכנית המנהיגות של לינק 20, התנועה לקידום צעירים עם מוגבלות. הם כמובן שיתפו את הפוסט. עד היום, הם מסייעים לדור במה שהיא צריכה.
ב-7 באוקטובר, שהתה דור עם משפחתה ברמת גן. היו מחבלים קרוב לביתה בשדרות. הטנדר הלבן עמד במרכז המסחרי שבו גם עברה הרבה בדרך למכללה וגם עשתה קניות. במהלך היום, היא ניסתה לעזור לאנשים אחרים עם מוגבלויות שלא היה להם איך להתמגן.
דור מסכמת את אותו יום ברגשות מעורבים: "מצד אחד, אני בהודיה מאוד גדולה על זה שלא הייתי בבית באותו יום. אני לא יודעת מה היה קורה. מצד שני, אני מרגישה מאד אשמה. איך לא הייתי בבית כאשר כל כך קרוב אליי קרה אסון?".
דור נשארה אצל משפחתה ברמת גן במשך חמישים יום. היא מתארת את החוויה בתור שינוי עצום מלגור לבד כאישה בוגרת לשהייה אצל המשפחה כל כך הרבה זמן. כעבור חמישים יום, היא מצאה דירה נגישה בתל אביב להתפנות אליה. אך גילתה, להפתעתה הרבה, שתוכל להתפנות לדירה זו לבד, בלי המטפלת שלה. זאת אומרת שהמדינה איפשרה לה להתפנות, בתנאי שלא תוכל לתפקד ולבצע פעולויות יומיומיות.
כאן התחיל מאבק נוסף. דור שוב כתבה בפייסבוק. היא דיברה עם כל משרד ממשלתי אפשרי. באמצעות לינק 20, המאבק קיבל יותר תהודה. בסופו של דבר, היא קיבלה אישור חריג, "כמו של בית ספר", להתפנות לדירה עם המטפלת. מה עלה בגורלם של מי שלא נלחמו כמו דור? לא ברור.
השינוי היה עצום. בגלל האזעקות במרכז, דור לא יצאה מהדירה במשך חודש. הלימודים במכללה עברו לזום, מלבד שלושה ימים פרונטליים. למרות המאמצים, לימים הללו היא לא יכלה להגיע. "זה לא רק הנוחות הפיזית בשיעורים. רציתי לפגוש את כולם", היא מספרת. "גם אני וגם המנהלת של לינק 20 דיברנו עם המשנה לנשיא המכללה, אך ללא הואיל אבל סיימתי ללמוד".
בסופו של דבר, דור חזרה לשדרות. אך גם החזרה לא הייתה פשוטה. "פגשתי אנשים שונים לחלוטין, אולי שבורים. הם התנהגו אחרת. עסקים היו סגורים ושוב לא יצאתי מהבית", היא אומרת.
יום אחד, כשהייתה בתחנת אוטובוס, ראתה דור מיגונית קצת אחרת. היא נכנסה אליה וגילתה שהיא נגישה. אין מדרגה בכניסה והיא מספיק רחבה בשביל להיכנס אליה עם כיסא גלגלים. אישה בתחנת האוטובוס סיפרה לה שהעירייה החליטה להנגיש ארבעים מיגוניות ברחבי העיר, "בעקבות מאבק של מישהי שפועלת בנושא הזה". היא אומרת: "חשבתי לעצמי שאני מכירה את המישהי הזאת".
מכל מיני שיקולים, כולל המלחמה כמובן, חלחלה אצל דור ההבנה שעליה לעזוב את שדרות. היא סיימה תואר בעבודה סוציאלית במכללת ספיר וחזרה למרכז לפני חודש, לאחר שש שנות מגורים בשדרות. אך החוויות נשארו איתה.
"אף אחד לא צריך לחיות בסיוט של מלחמה. שדרות נמצאת בסך הכול שעה נסיעה מהמרכז. כמו שנלחמתי על זה שאנשים עם מוגבלות הם שווי זכויות, אני מעוניינת להילחם על זה ששדרות היא עיר שוות זכויות. חשוב לי להבהיר גם שמיגוניות נגישות לא פוגעות באף אחד. הן בעצם עוזרות לכולם, כולל הורים עם עגלות לתינוקות ואנשים ששברו את הרגל ויש להם מוגבלות זמנית".
התעניינתם בסיפור של דור? בימים אלו, היא משיקה הרצאה חדשה בשם "להיות נכה בזמן מלחמה" שבה היא מספרת אותו בהרחבה.
