מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
אלה, שם הבמה של גל אור הופמן, ראפרית טרנסית שחיה ונושמת יצירה, שרה את מה שרבים רק לוחשים בלב. עם אבחנה של CPTSD, פוסט טראומה מורכבת, זהות מגדרית חוצה גבולות ושפה בועטת שמחברת בין כאב לתקווה, היא בונה לעצמה ולקהל שלה עולם שבו אפשר גם לשרוד וגם לפרוח.
"יש בי הרבה שלווה, אבל היא לא באה אליי בצורה טבעית", היא משתפת. "הבנתי שדווקא מי שעבר טראומות עמוקות יכול להיות בשליטה במצבי חירום, אבל מתקשה להיות רגוע כשהכול שקט. אני לומדת להיות בשלום עם השקט הזה, ולהאמין שמגיע לי טוב, אפילו הכי טוב".
מאחורי המילים המרשימות, מסתתרים חיים לא פשוטים. ילדות במשפחה קשה, נתק מהאב, זיכרונות טראומטיים ופלאשבקים שלא נתנו מנוח. אלה לא בורחת מזה, להפך. היא מדברת, כותבת, ומופיעה. "ההבדל בין טראומה לפוסט טראומה הוא היכולת לדבר עליה", היא אומרת. "כשהפסקתי לשתוק, הפלאשבקים התחילו להירגע".
המוזיקה שלה מלאה ברגש. לא רק בכאב, אלא גם בכוח. באחד השירים הבולטים שלה PTSD, היא חושפת את ההתמודדות עם פוסט טראומה דרך מילים שלא מבקשות רחמים אלא מבט ישיר.
"הרבה זמן פחדתי לדבר על התקפי החרדה שלי", היא מודה. "אבל כשהתחלתי לשלב את זה בראפ, קרה משהו. במיוחד בארץ, שבה התמודדות נפשית היא עדיין טאבו. פתאום הקהל פתח עיניים, התחבר, הזדהה. וזה הכי מרפא בעולם".
היא נזכרת בלילה שבו קרס לה הגוף. "אחרי מריבה בבית, יצאתי לחבר. בדרך חטפתי התקף חרדה ונפלתי על הדשא. כשהגעתי אליו ניסיתי לשחק אותה קול, אבל הוא ראה את הדשא על הגב שלי וידע. הוא חיבק אותי, הקשיב. זה מה ששינה הכול, היכולת לדבר".
מקורות ההשראה של אלה חוצים יבשות וזמנים. בסצנה המקומית היא אוהבת את שירו, דודא, ונענע. "אבל מי שהשפיע עליי באמת הם אמנים עם אמירה כמו קנדריק לאמאר, ליל סימז, לורין היל, טופאק ואמינם".
על הרגע שבו התאהבה במוזיקה של אמינם היא מספרת בהתרגשות. "ראיתי אותו ב-MTV כשהייתי אצל דודה. הרגשתי כאילו הוא מושיט לי יד מהמסך. ביקשתי מאמא דיסק שלו, ולא הפסקתי לשמוע אותו. היום אני יודעת שהוא היה חבל ההצלה שלי".
כראפרית טרנסית כמעט יחידה בזירה המקומית וגם בזירה הבינלאומית, אלה חשה אחריות ומסר. "חשבתי שבשלב מסוים אדבר פחות על המגדר שלי, אבל זה פשוט בלתי אפשרי. אני חיה את זה, חווה את זה, וזו זכות להשתמש בזה במוזיקה".
באחד משיריה האחרונים, השלב הבא, היא שרה "לא כולן נראות כמו האנטר, אבל כולן נראות כמו בלאק פנתר". זו שורה שמוקדשת לכל אישה טרנסית שמתחילה את דרכה וגם לאלו שעדיין מהססות.
"אנשים לא מבינים כמה אומץ צריך כדי לחיות את האמת שלך", היא אומרת. "אם המוזיקה שלי נותנת השראה, אז כל זה היה שווה".
כשמדברים איתה על חוסר שוויון היא לא מתבלבלת. "החיים כטרנסית הם לא פשוטים. מעגלים של זנות, סמים, ואפליה תעסוקתית. אנשים חושבים שטרנסיות בחרו בזה, אבל זאת לא פנטזיה, זאת מלחמה יומיומית על קיום".
גם ההתמודדות עם CPTSD מוסיפה שכבה נוספת של אתגר. "לא כולם מבינים כמה קשה לקום בבוקר. לעבוד משמרת של שש שעות יכולה להיות מאבק אמיתי. אבל נלחמתי, עבדתי, התנדבתי. אנשים לא רואים את זה, אבל כל מתמודד נפש שמחזיק את עצמו הוא גיבור בעיניי".
אלה לא שוכחת להזכיר מה באמת חשוב לה, אהבה. "יש לי אהבה אמיתית בחיים שלי כרגע, ואני מאמינה בכוחה של אהבה לשנות הכול. היא האנרגיה הכי חזקה בעולם. יותר מפחד, ויותר מכעס. היא מופיעה בשירים שלי, באלבום שלי, בכל מה שאני".
האלבום שלה, אפקט הפרפר, יצא ביום הנראות הטרנסית והוא פרויקט בועט, כן ונוגע. תחת שם הבמה אלה, היא ממשיכה להופיע, לשחרר שירים ולבנות קהילה שמקשיבה לה ומבינה.
היא מסכמת באופטימיות נדירה. "עצם הקיום שלנו כטרנסיות כמתמודדי נפש הוא כבר הישג. כל בוקר שאנחנו קמות זה ניצחון קטן. ועם מספיק אהבה, חמלה ומודעות אולי הוא יהפוך גם לניצחון גדול".
את אלה אפשר למצוא תחת השם @galorhoffman ברשתות החברתיות, והאלבום החדש שלה, אפקט הפרפר, זמין לרכישה והאזנה במספר פלטפורמות דרך הקישור הזה.
