יותר ויותר משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים מוצאות את עצמן לא רק נלחמות עבור זכויות בסיסיות, אלא גם מתמודדות עם תופעה מטרידה: חקירות פרטיות שמתרחשות, לכאורה, במסגרת טיפול בתביעות סיעודיות.
"ריגול" אחר ילדים מותר לפי החוק אלא שיש מגבלות על מה מותר ומה אסור. תחקיר אתר "שווים" העלה טענות קשות על חדירה לפרטיות באמצעים שלכאורה אינם חוקיים: התחזות להורי הילדים עצמם או לשליחים, מעקבים מחוץ לבית, ניסיונות להיכנס לדירות, ואפילו צילומים בתוך חוגים טיפוליים – לעיתים בלי ידיעת ההורים או הצוותים החינוכיים.
עו"ד קרן ארנשטיין דנה, שמייצגת משפחות רבות בתביעות סיעודיות עבור ילדים עם מוגבלויות, מתארת מגמה מדאיגה של שליחת חוקרים פרטיים מטעם חברות הביטוח. לדבריה, לאחר הגשת תביעה וביצוע הערכה תפקודית – מהלך מקובל במסגרת ההליך – מגיע מכתב דחייה כמעט אוטומטי. אז נפתחת מסכת חקירות, שלכאורה נועדה לאמת את המידע, אך בפועל מתבצעת בשיטות שמזכירות לפי החשד רדיפה שיטתית, הטלת אימה ופלישה אגרסיבית למרחב האישי, המשפחתי והנפשי של ההורים והילדים כאחד.
סיפור אחד הוא של מעיין (שם בדוי), אם לילד עם צרכים מיוחדים, והיא מתארת רצף מתמשך של שיחות טלפון ואירועים מעוררי חשד. לדבריה, אנשים שהציגו עצמם כ"שליחים" התקשרו אליה שוב ושוב. בכמה מהמקרים נאמר לה כי ברשותם ״מתנה מהבוס שלה".
כשביקשה שימסרו אותה לבעלה, הם סירבו בטענה שעליה להיות בבית ולקבל את המתנה אישית. בירור שערכה מול מקום עבודתה העלה כי הבוס כלל לא שלח כל מתנה – מה שחיזק את חשדה שמדובר, לכאורה, בהתחזות.
במקרה אחר, כך היא מספרת, דפק גבר על דלת ביתה וביקש להיכנס, בטענה שהגיע לראות את הבית שעומד למכירה – אף שמעולם לא הוצע למכירה. לטענתה, אירועים כאלה נמשכים שוב ושוב, ותמיד תחת מסווה של שליחות או ביקור תמים: "אנשים מתקשרים ממספרים חד-פעמיים ומטלפונים שאי אפשר לחזור אליהם", היא אומרת. "מסתובבים לי מתחת לבית, מסביב לאוטו, מסתכלים ועוקבים אחריי ואחרי הילד. והילד לא מבין מה בכלל קורה. אני עשרים וארבע שעות צמודה לילד שלי, אין לי יום ואין לי לילה. אני מפחדת, זה נוראי. שיעזבו אותנו בשקט – בסך הכול ניסינו לבקש זכויות בסיסיות שמגיעות לנו".
מבירור שערכנו עם רשות שוק ההון, שאחראית על אגף המפקח על הביטוח, נמצא שבמקרה של מעיין הוגשה תלונה רשמית לרשות והנושא נמצא בבדיקה.
מקרה נוסף התרחש בחוג קפוארה לילדים על הרצף האוטיסטי. לשם נכנס, לכאורה, חוקר שהתחזה לאב המעוניין לרשום את בנו לחוג. הוא קיבל אישור להיכנס – ומאז נעלם. רק חודשים לאחר מכן התברר, לפי ההורים, שמדובר בחוקר שצילם את הילד, ותמונותיו הופיעו מאוחר יותר בחומרי חקירה שהוגשו לבית המשפט.
"בשנה האחרונה אני יודעת שגברים זרים עוקבים אחרי הילד שלי מחוץ לבית, ואולי אפילו מציצים פנימה", מספרת האם. "אני לא יודעת מה הגבולות שלהם וזה מפחיד אותי מאוד. הפחד הזה משתק – אני כמעט לא יוצאת איתו מהבית. המחשבה שגברים זרים עוקבים אחריו ועלולים להיכנס אחריו למקומות שונים פשוט בלתי נסבלת. והכי קשה – הילד שלי לא מסוגל להסביר במילים מה עובר עליו עם כל מה שקורה".
לא רק החוגים והבתים – גם קופות החולים הפכו, לכאורה, לזירת ריגול וחקירה. דורון (שם בדוי), אב לילדה על הרצף, מספר כי נציגת קופת חולים חזרה אליו לאחר שיחה שנקטעה, והזהירה שמישהו התחזה אליו וביקש מידע רפואי אישי על אודות בתו.
"הבנתי שמישהו מנסה לאסוף פרטים אישיים על הבת שלי", הוא אומר. כדי לוודא את חשדותיו, פנה למוקד הקופה וגילה שבוצעו בשמו מספר פניות נוספות, שנועדו לברר אילו בדיקות עתידיות מתוכננות לבתו. "זה מרגיש כמו מעקב, כמו מישהו שמשתמש בזהות שלי כדי להוציא מידע. מחר הוא יכול להתקשר לבנק בשמי ולמשוך כסף".
לדבריו, המקרה הצטרף לשיחה נוספת שקיבל מאישה שהציגה עצמה כנציגת עמותה, וטענה כי "השם של הילדה עלה במאגרים". היא ביקשה לקבל עליו פרטים, וכשסירב – ניסתה להתעקש לקיים עמו פגישה פרונטלית. "סירבתי בנימוס, אבל זה הרגיש כמו ניסיון לאסוף מידע רגיש", הוא אומר. "אני שחוק ועייף, אין לי כוחות לזה. לא חסרות לי התמודדויות קשות – יש לי מספיק כאב לב".
עו"ד ארנשטיין דנה מבהירה כי "על פי החוק, אסורה התחזות לשליחים או לנציגי עמותות – ואף קיימות פסיקות ברורות בנושא", היא מדגישה. "צילום ילדים על הרצף האוטיסטי, או ילדים עם שיתוק מוחין ותסמונות קשות – הוא מעשה פסול. הלקוחות שלי לא מחפשים עימותים. הם בסך הכל מנסים לקבל סיוע לילדים שלהם. אבל כשהם נאלצים להתמודד עם ריגול בלתי פוסק, מעקבים וחדירה לפרטיות, נוסף על האתגרים הכבדים שהם חווים מדי יום, זה גובה מהם מחיר בלתי אפשרי".
עוד אמר עו"ד ארנשטיין דנה כי "יש הורים שמגיעים לנקודה שבה הם אומרים ‘עד כאן’, ומוותרים על התביעה – לא כי היא לא מוצדקת, אלא כי אין להם עוד כוח לעבור את כל זה. זו פגיעה מטלטלת בנפש – של ההורים ושל הילדים, שגם כך חיים עם התמודדויות יומיומיות קשות מנשוא".
"מה שמגיע לנו זו לא טובה – זו זכות", מסכמת אחת האימהות. "ואם החוקרים רוצים לבדוק – שיעשו את זה בצורה שקופה, מכבדת, ולא על חשבון שלוות הנפש שלנו או של הילדים שלנו".
