התחלתי השבוע לעבוד בכלא. כן כן, בכלא. קלדנית באולם הדיונים שם. אני יושבת ליד השופטת, וואו, איזו מולטי-טאסקרית. במחשב העבודה מולה פתוחים מלא חלונות במקביל (הפרוטוקול, מערכת פנימית של הכלא, מיילים, אתרים משפטיים), ואם זה לא מספיק, אז ליד מחשב העבודה פתוח גם הלפטופ שלה!.
מה הבעיה פה? זה הפך לנורמלי. בוסים בעולם העבודה מחפשים מולטי טאסקר, אבל הם לא מבינים שזה לא הטבע שלנו. אנחנו דווקא יותר ממוקדים כשיש משימה אחת לעשות. אני למשל, יוני-טאסקרית גאה, מאוד יסודית.
בוסים גם רוצים שעות נוספות, אבל אנחנו לא הכי פרודוקטיביים בשעה ה-11 של המשמרת, נכון?
בכלל, התחלתי להקליד בכלא כי זה 3 שעות משמרת. אתם יודעים איזה קשה היה לי למצוא עבודה כזו? רוב העבודות הן במשרה מלאה. זה כאילו העולם שייך רק לאנשים בריאים. קשה לי לתפקד 9 שעות משמרת כמתמודדת נפש, אני נשחקת מהר.
הסטנדרט הוא 5-6 ימי עבודה, 8-12 שעות משמרת. מי קבע את זה בכלל? ומה עם אנשים כמוני שרוצים לעבוד, אבל לא מסוגלים בכמות כזו?
אף אחד לא חשב על רוטציה בשביל אנשים עם מוגבלות. יותר זול לאייש משרה עם בן אדם אחד, בריא ומתפקד, ואם אפשר, לטחון אותו בשעות.
העבודה השתלטה עלינו בקטע רע. פעם זה לא היה ככה. אתם יודעים, שכשהייתי ילדה ההורים היו ישנים בצהריים בין שתיים לארבע. אמיתי! וכעסו עלינו, הילדים, שעשינו רעש בשעות האלה. גם פעם החנויות במושבה שלי היו פתוחות ביום שלישי חצי יום. היה למוכר בקיוסק חצי יום חופש.
היום אתה תתבייש לבקש שנ"צ מהבוס; זה כאילו אתה מפונק. ואם תגיד שישנת בצהריים, יש מצב שיקנאו בך. היעילות השתלטה על זמן הפנאי, זמן=כסף, אתה מרגיש אשם כשאתה מתבטל.
עמית נויפלד מ"תנועת ההאטה" אמר משהו נכון: אחרי המהפכה התעשייתית, חשבנו שהמכונות ישחררו אותנו מעבודה. מה שקרה זה ההיפך – המכונות כבלו אותנו לקצב שלהן, ואנחנו מנסים להתחרות איתן.
הקלדתי פעם במפעל משלוחים. היינו צריכים להקליד מהר מאוד לאן החבילה נשלחת, כי אם היא הייתה על המסוע ולא הקלדנו לה את הכתובת, היא הייתה נופלת מהמסוע. היינו צריכים להקליד מהר יותר מהמכונה.
זה יצר על הקלדנים עומס, לחץ, כאב ראש. חייבים לעבוד מהר. אנשים ברחו לעשן ולשירותים. במקום חברות, זה יצר תחרות – מי הקלדן הכי מהיר?
דיברתי השבוע עם אח בבית חולים. הוא אמר שעשה משמרת ערב שנגמרה ב-12 בלילה וקם שוב למשמרת בוקר ב-5:30, אז גם לישון סבבה בין המשמרות לא תמיד אפשר.
קיצר, מה הפתרון? פעם בכמה חודשים אחי, שעובד במשטרה, אומר: "אני חייב חופש". הוא יוצא לאיזה שבוע נופש ואז חוזר בחזרה למרוץ, לשגרה הקשוחה הזו.
תגידו, אולי משהו צריך להשתנות *בשגרה*, במקום לברוח ממנה לחופש?… אגב, שמתם לב לכל הסדנאות והריטריטים שנוצרו כדי להירגע מהלחץ?
אנחנו גם חולים יותר. חוזרים גמורים מהמשמרת, אז אין כוח לבשל או לעשות ספורט, מזמינים ג'אנק פוד בוולט, ואז משמינים. יש לחץ לעמוד ביעדים בעבודה, ולחץ דם מושפע מאורח חיים לחוץ. גם כשלחוצים מעשנים יותר, ואז הבריאות מידרדרת. תחשבו, האם האדם נועד לחיות בסגנון חיים של 12 שעות ישיבה מול מחשב?… ואנחנו לוקחים יותר מדי כדורים נגד דיכאון.
אבל רגע, מי אני אם יצאתי מהמרוץ הזה? העבודה הפכה להיות זו שמגדירה אותך, תכלית חיינו, דרך להשיג כבוד. את מי מאיתנו לא שאלו "מה אתה עושה בחיים?" כשאתה עונה לשאלה הזו, זה כאילו אתה מכריז על שווי השוק שלך.
עבודה זה כבר לא רק "כי צריך להתפרנס", היא הפכה לייעוד. נכון, מימוש עצמי בעבודה זה נהדר, אבל צריך לזכור שאדם הוא לא העבודה שלו, כי בכל רגע הוא יכול לאבד את העבודה, ואז מה? אין לו ערך?
עכשיו לתכל'ס – השבוע התפרסם שחברת SAGE ישראל עברה לשבוע עבודה מקוצר של 4 ימים, מבלי לפגוע בשכר של העובדים.
החברה מדווחת על שיפור בפרודוקטיביות של העובדים וגם שהם מבסוטים יותר. זה מפחית את השחיקה שלהם, עושה טוב לבריאות, וזה לא פוגע בתפוקה. הם עובדים יומיים מהמשרד ויומיים מהבית (יעני בבית יש מצב לשנ"צ? עדיף לישון שעה מאשר לדחוף עוד קפה ועוד XL, נכון?).
אז אם זה נשמע לכם מעניין, באוקטובר הקרוב יתחיל פיילוט ישראלי של התנועה לקיצור שעות העבודה. חברים, הפיילוט הזה הוא הזדמנות לרתום גם את החברה שלכם.
וובינר עם מידע על הפיילוט יתקיים בזום בתאריך 7.9.25 בשעה 10:00-11:00. אם אתם רציניים, תדאגו שמקבלי ההחלטות בחברה שלכם יהיו נוכחים בזום הזה. לינק הרשמה לוובינר:
https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSfj1kr8aNICON1v_qTFWRgiZ5c3HFfSm6jh-iibSukw6uRe4w/viewform
נ.ב – תודה לעמית נויפלד ("תנועת ההאטה") על רעיונות לטור הזה ועל המידע על הפיילוט.
