פתיחת שנת הלימודים קרבה ובאה. עבור לא מעט ילדים עם מוגבלות, זו תהיה שנה מאתגרת כבכל שנה לא רק לימודית אלא גם חברתית. ישנם ילדים שעוברים חוויות לא פשוטות מבחינה חברתית אם זה הצקות, בריונות ועוד. כמה מבוגרים עם מוגבלות שוחחו עם שווים על תקופתם כילדים.
התופעה שמציקים לילדים עם מוגבלות בשל מוגבלותם נפוצה. חלק לא רצו לדבר עליה בפומבי כי היא כואבת מדי או ממשיכה ללוות אותם כאנשים בוגרים. חלק טענו שהציקו להם "ממש בקטנה" ושהם "לא זוכרים מה קרה".
הכירו את יסמין רוה, פסיכולוגית חינוכית מתמחה המתמודדת עם לקות ראייה, אפילפסיה והפרעות קשב וריכוז, אהוד שפייזר, צעיר אוטיסט שלומד חינוך באוניברסיטה הפתוחה, ודביר מאודה, עובד סוציאלי עם שיתוק מוחין שעובד במעון יום שיקומי. כולם השתלבו במסגרות רגילות.
אצל אהוד ויסמין, הבעיות התחילו מהכיתות הנמוכות. "סבלתי מלעג, גם מהילדים וגם מסייע", סיפר אהוד ודביר הוסיף: "לא שיתפתי את המבוגרים בחרם שעשו עליי בכיתה ח'. התביישתי. לא חשבתי שיש להם מה לעשות עם זה שאני כל הזמן לבד".
ומה באשר לחוויות של יסמין? "תמיד היה לי מספר מאוד גבוה של משקפיים. בשלב מסוים, כבר אי אפשר היה להסתיר. בעיר שבה גדלתי, ילדים יותר גדולים הציקו לי, הרביצו, זרקו עליי דברים, הפכו עליי כיסא. הייתי רודפת אחריהם ומנסה להרביץ. אותם זה היה קורע מצחוק ואותי היו משעים ולהם לא עשו כלום".
אף אחד לא זכר בדיוק מה אמרו לו. דביר מסביר את התופעה: "אני זוכר את המבטים ואת הלעג בקולם. כנראה האירוע היה כל כך טראומטי שהדחקתי. אני זוכר שהכי הפריעה לי התחושה שאני לגמרי לבד".
אצל דביר, הבעיות התחילו בחטיבת הביניים: "ביסודי, הרגשתי שאני שונה. אבל בחטיבת הביניים, התחושה התעצמה. רק ספורט מעניין בנים בגיל הזה ואני לא יכול לשחק כדורגל. עד היום, אני זוכר את התסכול כשניסיתי לבעוט בכדור עם ההליכון האחורי שלי ולא הצלחתי. בכיתה ז', עברתי ללמוד בבית ספר רק לבנים. אני דתי. כך נהוג אצלנו. בעקבות המעבר, חלה הידרדרות משמעותית בציונים שלי. בכיתה ז', היה לי חבר אחד טוב מהיסודי. אבל היינו רבים מלא. בכיתה ח', הייתי לגמרי לבד. בכיתה ט', פיזרו את הכיתה שלנו. בכיתה החדשה, פרחתי. התחלתי דף חדש ורכשתי חברים רבים. רק אחר כך, אחד הילדים בכיתה אמר לי מה אמרו עליי. הוא אמר לי שסיפרו לו שאני הולך עם טיטול וכל מיני שמועות רעות כאלה".
דביר ויסמין מציינים אנשים שסייעו להם. יסמין ציינה כמה חברים שהיו לה באותה תקופה: "הם היו עוד ילדים מנודים. הם ראו מעבר והבחינו בחוסר הצדק. הם היו חברים עד כדי כך נאמנים שהם התווכחו עם הילדים היותר מקובלים".
דביר ציין את הסייע שלו משה: "הוא היה כמו אח גדול שלי. הוא עשה לי גם שיחות מוטיבציה וגם שיחות על החיים. הוא אפילו שכנע אותי לצאת לטיול השנתי. אבל, אחרי שנפלתי במדרגות, לא אפשרו לו לחזור לעבוד איתי. אחת הסיבות שאני עובד סוציאלי היא שאני רוצה לעשות בשביל אנשים מה שמשה עשה בשבילי. לפעמים זה קורה. יש תהליכים שאני רואה שאני באמת עושה שינוי".
יסמין מוסיפה: "הבעיה שלי נפתרה פחות או יותר כשאני למדתי מה לעשות. אנשי טיפול בחיי הסבירו לי שאני נותנת להם המון כוח עליי בזה שאותי משעים ולהם לא עושים כלום. אז לימדו אותי להפסיק לתת להם כוח, להחזיר את השליטה אליי. ברגע שהם ראו שאני כבר לא נותנת להם כוח, זה די הפסיק. אבל הם לא למדו כלום. הם עברו לקורבן הבא. גם המורות לא למדו כלום. עיקר השינוי היה אצלי".
יסמין מסבירה שחוויתיה כילדה היו אלה שהיא הפכה לפסיכולוגית. "אני בכוונה לוקחת מקרים של ילדים עם בעיות התנהגות. אני מחזירה אליהם את השליטה", היא אומרת. "אני מסבירה למבוגרים שזה לא שהילדים נוראיים ואיומים. אלו ילדים שאפשר להבין אותם. חשוב לי להגיד למבוגרים שאמפטיה לא באה לילדים באופן טבעי. צריך ללמד אותם להיות אמפטים".
אהוד לקח את העניין לכיוון אחר. מצבו החברתי לא השתפר עד סוף התיכון. אז הוא פעיל בדברים שקשורים לאוטיזם. הוא היה חבר ועד מנהל בעמותת "עוצמת הרצף". הוא ייסד את הפודקסט "קשת אנושית" וכעת, הוא משיק הרצאה בשם "לפגוש את הסטיגמה".
אהוד ודביר מביאים גישות הפוכות בנוגע לשילוב. דביר אומר: "למדתי במסגרות לחינוך מיוחד עד גיל שבע. למרות הקשיים, אני חושב ששילוב זה טוב. אני לא רואה את עצמי מסתדר אחרת". לעומתו, אהוד קובע: "בדיעבד, לי היה יותר טוב ללמוד בכיתת תקשורת, עם אנשים שמבינים אותי".
ניתן לסיים את המאמר עם המון עצות לילדים או מבוגרים. כולן כאילו ברורות מאליהן. דביר נותן את העצה הטובה ביותר: "אומרים שכל ילד צריך מבוגר שיאמין בו. לדעתי, כל אחד צריך אדם או מבוגר שמאמין בו".
