מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
שנת הלימודים יוצאת מחר לדרך ובמסגרת מאורע זה, שמחים להכיר לכם שלושה אנשי צוות חינוכיים עם מוגבלות שמתחילים שנה חדשה.
טל פרש היא מנהלת גן תקשורתי בקריית מוצקין וכבדת שמיעה כמו גם דובי קורדונסקי מאיר, שהוא מורה לילדים עם סל אישי בתיכון בפתח תקווה. בנוסף, הכירו את מורן כהן, רכזת שילוב ויועצת חדשה בבית ספר יסודי בתל אביב.
כולם הגיעו למערכת החינוך לאחר שצברו ניסיון במערכת החינוך הבלתי פורמלית: טל התנדבה בגן בגיל 16 במסגרת מחויבות אישית, דובי הדריך בעירו ושירת כמורה חייל ומורן עשתה שירות לאומי עם ילדים ונוער.
"״אהבתי מאוד את הגן, למדתי תואר בהוראה וחינוך מיוחד לגילאי 21-6, אבל רציתי להישאר ולעבוד עם ילדים בגיל הרך", שיתפה טל בשיחה עם שווים ומורן מוסיפה: "רציתי ללמוד חינוך מיוחד וייעוץ בשביל לעזור". דובי מספר: "הייתי כל כך הרבה שנים בתחום החינוך שהחלטתי להיות מורה".
מציאת המקום להתנסות מעשית יכלה להוות שלב בעייתי בדרך. דובי לא ציין את היותו כבד שמיעה בקורות החיים. מורן כן. "לאחר שבתי ספר רבים לא ענו לי, הגעתי למקום העבודה הנוכחי שלי. אני עובדת שם כבר חמש שנים", מספרת מורן. "מצאתי את האנשים שהאמינו בי באמת. כמעט מההתחלה, הייתי רכזת שילוב".
גם טל מודה ששילוב במערכת החינוך תלוי במציאת האנשים הנכונים שיראו את הפוטנציאל הגלום בה. בשנה שעברה היא קודמה מתפקיד של גננת עמיתה לתפקיד של מנהלת גן.
כולם מציגים את המוגבלות בהתחלה. אבל לא כעובדה יבשה. הם מציגים אותה לצד דרכים לעקוף את המכשול. "אני אומר שאני כבד שמיעה ומבקש שידברו ברור. אני מסביר להם שאם שלושה או ארבעה תלמידים ידברו ביחד, אין סיכוי שאני אבין אותם. זה טוב גם להם, לא רק לי", מציין דובי. "אני מבקש מהם לדבר אחד אחד ולא לזרוק הערות באמצע. אם מישהו זורק הערה, אני לא אשמע אותו וחבל. אני מלמד בקבוצות קטנות כי אני יודע שלא הייתי מצליח להשתלט כמו שצריך על כיתה עם שלושים או ארבעים תלמידים. אני מלמד בכיתות אקוסטיות. רוב הכיתות בימינו אקוסטיות, לפחות מבחינת התקרה".
טל מוסיפה גם כי "כמנהלת גן יש לי יותר שליטה על חלק מהדברים כמו באיזה חדר יתקיימו השיחות. אני יכולה לבחור את המקום שהכי נגיש לי. אני מרגישה הרבה יותר בנוח לבקש התאמות כשאני צריכה. פעם, ילדה רצתה לשחק עם מכשיר השמיעה שלי. ביקשתי ממנה לא לעשות זאת ואפשרתי לה לשחק לי בשיער. זאת אומרת שנתתי לה אלטרנטיבה".
מורן משתפת שחודש לאחר שהחלה ללמוד, היא עברה ניתוח שכמעט השאיר אותה עיוורת לגמרי. "הייתי צריכה גם ללמוד לתואר ראשון וגם ללמוד ברייל, כיצד להשתמש בקורא מסך, ואיך להסתדר עם מקל. קשה לי לתאר במילים את ההכלה שקיבלתי מצוות בית הספר", היא מספרת. "אני יודעת שהמחויבות והרצון שלי הם להנגיש לתלמידים את החומר. אני לא אתן לתלמיד טקסט שלא קראתי. מורים אחרים יכולים להביא חומרים מוכנים שהם מדהימים. לי אין את הפריבילגיה כי הם לא נגישים לי. אז אני מכינה הכול בעצמי. לפני תחילת השנה, חשוב לי להכיר את כל התלמידים וההורים. אני מדברת איתם בטלפון ועונה על השאלות שלהם, גם בקשר למוגבלות".
משבר כוח האדם בחינוך המיוחד לא פסח על המורים שהתראיינו לכתבה. "יש לי צוות של סייעות שכמעט לא מחסירות. גם אני מאד משתדלת לא להחסיר מהגן. כולנו נותנות יד בשביל שיהיה הכי טוב", אומרת טל ומורן מוסיפה: "זה יכול להיות מלחיץ. אבל אולי הרווחתי מזה כי מימשתי את הפוטנציאל שלי. לא היה מישהו אחר שיעשה דברים".
אם תשאלו את מורן וטל, הן ייעצו לכן לא לוותר על החלום. "אני לא מבינה אנשים שאומרים לאחרים מה הם יכולים לעשות ומה לא. שמעתי על לקויי ראיה ששכנעו אותם לוותר על החלום להיות מורים. גם לי זה יכול היה לקרות. אבל אני לא מבינה את זה. אם אנחנו רוצים לעשות משהו, צריך למצוא את הדרך לעשות אותו. זו אחריות שלנו. להעסיק מורה עם מוגבלות בחינוך המיוחד זה מעבר ללעשות טובה. זה לתת לתלמידים את התחושה שיכול להיות מורה כמוהם".
טל מסכימה עם דבריה של מורן ומסכמת: "אני לא מסוגלת לוותר כשאני רואה קצת קושי. אני אוהבת את הגן, רציתי להיות גננת, אז אני יכולה לעשות את ההתאמות". דובי מוסיף ואומר: "יש המון עוצמה עבור תלמידים במערכת החינוך המשולבת כשהם רואים מבוגר עם מוגבלות".
