מה קורה במחלקות הסגורות בבתי חולים לבריאות הנפש בישראל? שוחחנו עם מטופלים ובני משפחה של מטופלים שהיו מאושפזים כדי להבין את התמונות וחלקם מתארים מצב חמור: בידוד, איומים בקשירה, זלזול, השפלה ומחסור עצום באמפתיה ובהתנהלות מיטיבה.
ג', בת 21 ומאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית, התאשפזה מרצונה לפני כחודש משום שהרגישה שהיא זקוקה לעזרה והייתה במצב אובדני. כעבור יום, כשהבינה שלא זה המקום שבו תקבל את העזרה שלה היא זקוקה, ביקשה להשתחרר, אך הצוות החליט להשאירה בכפייה.
היא נעזרה בעורך דין וכך הצליחה להשתחרר כעבור שבוע. במהלך שבוע זה נחשפה לפרקטיקות הארכאיות שהגיע זמנן להיעלם מן העולם: "דפקתי את הראש בקיר. לא פגעתי באף אחד ולא איימתי לפגוע, אבל כדי שלא אפצע את עצמי, הכניסו אותי לבידוד. זה חדר שבו הקיר מרופד ויש בו מצלמה. רק כשנרגעתי נתנו לי לצאת. אפילו לא היה שם סיר לעשיית צרכים".
עוד מספרת ג' כי "אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם אבל צרחתי והתחננתי שיוציאו אותי. זו חוויה מאוד קלאוסטרופובית ומפחידה. הרגשתי בדידות קשה. התחלתי להקיא כדי שמישהו ייאלץ לבוא לנקות וכך לא אהיה לבד, אז נכנסו חמישה גברים, פשטו לי את המכנסיים ונתנו לי זריקה בישבן, לא ניקו את הקיא והשאירו אותי שם. עשיתי את זה שוב, ושוב נכנסו והזריקו לי חומר הרגעה. זו חוויה משפילה. טענו שאני מסוכנת כי 'מי שדופק לעצמו את הראש בקיר מסוגל לעשות את זה לאחרים', אבל זה לא נכון. האווירה שם הייתה של מקל וגזר – 'תתנהגי יפה ונוריד לך מינון של תרופות,' או 'אם תתנהגי ככה נקשור אותך'. היו מאיימים עליי בקשירה כשבכיתי או כשצעקתי. בשום שלב לא קיבלתי טיפול או אפילו אמפתיה. הייתה רק שיחה של רבע שעה עם פסיכיאטרית. גם לא עושים שם שום דבר במשך היום חוץ מארוחות. זה בית כלא. אני יודעת שהייתה מישהי שבקשירה שברו לה את הרגל".
בשנת 2018 פורסם חוזר משרד הבריאות תחת הכותרת "הגבלה מכנית ובידוד מטופלים באשפוז פסיכיאטרי". "מערכות בריאות הנפש בעולם כולו מנסות למצוא דרך למזער את השימוש באמצעים אלה, מתוך ראיה קלינית הומנית", כך נכתב בחוזר. "בהלימה ל'עמוד האש' המשרדי של ראיית המטופל במרכז ומתוך הבנה כי השימוש באמצעים של הגבלה מכנית ובידוד במערכת בריאות הנפש היא סוגיה מערכתית ולא נקודתית, ביום 24.5.16 מונתה על ידי ועדה לצמצום ההגבלה המכנית בישראל בראשות ד"ר בעז לב, אשר התבקשה להמליץ על דרכים ותוכניות התערבות לצמצום עד כדי מניעת הצורך בשימוש באמצעי זה." העיקרון שהוביל את מסקנותיה והמלצותיה היה שצמצום השימוש באמצעים אלה חיוני להבטחת כבוד המטופל, בריאותו ורווחתו (קישור לחוזר).
רק איומים – ובלי הצדקה
בנה של ר', בן 27 ומאובחן עם מאניה-דיפרסיה, אושפז בשנת 2016 בעקבות חוויית התעללות נפשית קשה. ר' באה לבקרו לעיתים תכופות לאורך אשפוזו וחזתה במראות המטרידים: "בקושי היו באים לבקר את המטופלים, ומי שבא, נשאר רבע שעה. כאב לי עליהם. הייתה חסרה להם אהבה".
ר' מספרת על עוד מקרים קשים שחווה בנה: "היה קשה לו לעמוד אז הוא נשכב על הרצפה, ובאו וגררו אותו. כשישבנו בחצר המחלקה הסגורה, הבן שלי ניקה את הרצפה, ואחד מאנשי הצוות שישב שם ועישן זרק את הבדל על הרצפה כשסיים. הבן שלי שאל למה הוא עושה את זה, הרי הוא מנסה לנקות, אז איש הצוות אמר לו 'עוד מילה אחת ואני קושר אותך'. כל פעם שמטופל פנה אל איש צוות הוא קיבל את אותה תשובה: רק איומים ובלי הצדקה – מישהו לא הסכים להתקלח, מישהו ביקש טלפון – הם נענו באיומים. במקום לעזור להם, מורידים להם את הביטחון. היה אדם שהסתובב עם מכנסיים למטה כך שראו את אחוריו, לפעמים גם מלאים בצואה, והתעלמו ממנו. היה מאוד קשה לשבת שם ולראות את הדברים האלו". בשני המקרים, כשביקשנו לדעת אם היו היבטים חיוביים בחוויה, פעולות מיטיבות, נענינו בשלילה.
עמותת "בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות", פרסמה בשנת 2016 מסמך בשם "שוברים קשירה", ובו פורטו הנתונים המדאיגים: "קשירת מטופלים באשפוז פסיכיאטרי היא פרקטיקה רווחת בישראל. כרבע מהאנשים הפונים לקבל סיוע, טיפול והקלה מוצאים עצמם קשורים ונתונים לפגיעה בזכויות אדם יסודיות. מהנתונים הקיימים מסתמן כי שכיחות הקשירות בישראל היא מהגבוהות בעולם המערבי. כמעט כל מטופל ששהה במחלקת אשפוז ער לאפשרות שייקשר, חרד ממנה או יודע על אחרים שחוו אותה. זו מציאות שגם כאשר היא קיימת בבתי כלא, היא זוכה לגינוי ולביקורת."
וביתר פירוט התייחס המסמך להשלכות הפרקטיקה הזו על המטופל: "בנוסף על הפגיעות הגופניות הכרוכות לא פעם בקשירה, ידוע כי זו מובילה אף לפגיעות נפשיות ורגשיות בקרב מטופלים. בחינת ממצאי מחקרים שנערכו בארה"ב, באנגליה ובנורבגיה מלמדת כי אנשים שעברו קשירות דיווחו כי חשו כעס, פחד, השפלה, דמורליזציה, חוסר אונים, מצוקה, בושה ותחושת חילול ה'אני, ובעקבותיה אף להיווצרות מצבי דחק. נזקים נפשיים אלה אף עלולים להוביל לטראומה נפשית למטופל. טראומה זו מכונה 'טראומת המחסה' (sanctuary trauma) והיא תוצאה של פחד עמוק, אימה או חוסר אונים, הנגרמים למטופל מצד איש הצוות המטפל בו, במקום שאמור להיות מגונן ובטוח. ידוע כי לטראומה מסוג זה יש השפעה שלילית מוגברת על תחושת הערך העצמי של המטופל, וכן יש בה פוטנציאל החמרה של סימפטומים נפשיים קיימים".
באתר של עמותת "מגן לזכויות אנוש", החוקרת וחושפת הפרות זכויות אדם בתחום בריאות הנפש, פורסמו נתוני שנתון בריאות הנפש של שנת 2022, שם הוצגו הנתונים המטרידים הבאים: "אשפוז חוזר משמעו כישלון טיפולי. אדם הגיע לאשפוז, קיבל טיפול וכנראה גם המשיך ליטול תרופות פסיכיאטריות בביתו, ולאחר פרק זמן התדרדר ומצא את עצמו שוב באשפוז. בשנת 2022, 18.6% משוחררים מאשפוז חזרו לאשפוז תוך 30 יום. 32% מהאנשים שהשתחררו חזרו לאשפוז בתוך חצי שנה מהשחרור. בטווח של שנה, הנתון הקיים בשנתון הוא על שנת 2021 – בה כמעט 50% שבו לאשפוז תוך שנה. מספרים אלו חושפים מצב של "דלת מסתובבת" באשפוזים והם עדות לכישלון הטיפולי החרוץ של פסיכיאטריה. הפסיכיאטרים מתיימרים להיות ה'אוטוריטה' בתחום בריאות הנפש, אך אחוזי הכישלון לעיל לא מראים שמעמדם כמומחים אכן מוצדק".
ב"דוח הוועדה בנושא מערכת האשפוז במרכזים לבריאות הנפש", אשר פרסם משרד הבריאות בשנת 2022, לא הופיעו כלל המילים "קשירה" ו-"בידוד", אך ישנה התייחסות לנושא הבטיחות באופן כללי: "אלימות היא תופעה מסוכנת ורחבת היקף בשירותי הבריאות. מספר אירועי האלימות כלפי עובדים במערכת הבריאות בארץ ובעולם הולך וגדל בשנים האחרונות, דבר שמציב אותם בסיכון לפגיעה במסגרת העבודה. משרדי הבריאות והעבודה בארצות הברית וארגון Commission Joint International רואים בתופעת האלימות במוסדות בריאות 'מגיפה בריאותית', הפוגעת ביכולתם של אנשי הצוות הטיפולי להעניק טיפול איכותי למטופלים. אלימות במקום העבודה קשורה באופן מובהק לפגיעה בבטיחות ובאיכות טיפול".
עוד בנושא זה נכתב שם: "צפיפות ואלימות מובילות למעגל שלילי: עומס מוביל לצפיפות, לאלימות ולפגיעה, ובעקבות כך: דמורליזציה, עומס ושחיקה בקרב אנשי הצוות, פגיעה בתדמית וראיה סטיגמטית לגבי בריאות הנפש של המטופלים והצוות כאחד. הדבר מוביל לקושי בגיוס אנשי טיפול ומחמיר את המצב." נושא הפגיעה במטופלים מוזכר בקצרה תחת סעיף "הפחתת סיכונים ומתן תחושת ביטחון למטופלים ולצוות".
במוסדות הנותנים שירות לחסרי ישע, בין אם מדובר בילדים, בקשישים, באנשים עם צרכים מיוחדים או במטופלי נפש, נדרשות תכונות אופי מסוימות מהעובדים – סבלנות, הכלה, אמפתיה ורגישות. אין כל הצדקה ליחס מזלזל, מאיים ומשפיל רק משום שאנשים אלה מצויים במצב של חוסר אונים ואינם יכולים להגן על עצמם או להביע התנגדות.
התמונה שעולה מהסיפורים הללו מעידה על שימוש בפרקטיקות שאינן עולות בקנה אחד עם חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א – 1991, על פיו מותר לרסן מטופל רק במקרי סכנה מיידית או חוסר חלופה אחרת. מטופלת הדופקת את ראשה בקיר, קיים סיכוי שתשתף פעולה עם איש או אשת צוות שיפנו אליה בנימה מרגיעה ומתוך כוונה לסייע. הכנסה לבידוד מחמירה את המצב הנפשי של המטופל ועלולה, כאמור, ליצור טראומה. האם באמת אפשר לצפות שבמצב הנוכחי של הדברים, מטופלי נפש יצליחו לשקם את עצמם ולהפוך לאזרחים מן השורה במקום למצוא את עצמם חוזרים שוב ושוב לאשפוז? מתבקשת כאן השאלה – מה מטרת האשפוז?
למרות פניית שווים למשרד הבריאות, טרם התקבלה תגובה.
