מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
עבור רוב האנשים, חלומות על טיולים רחוקים עשויים להידחות ל"יום מן הימים". עבור קריסטה רספור, בת 40 מטורונטו שבקנדה שמתמודדת עם תסמונת נדירה שפוגעת בכלי הדם והלימפה, אותו "יום מן הימים" עלול שלא להגיע כלל. לכן, היא בחרה לצאת לדרך לפני שהמוגבלות תגביל אותה לחלוטין.
רספור אובחנה עם תסמונת קליפל-טרנוניי (Klippel-Trenaunay), מצב רפואי הגורם לעיוותים במבנה הרגליים, כאבים כרוניים וניידות מוגבלת. ללא בגד לחץ רפואי מיוחד, היא אינה מסוגלת ללכת אפילו עד פינת הרחוב.
בביקור באחד מארמונות עמק הלואר בצרפת, התובנה היכתה בה לראשונה: רוב המטיילים סביבה היו בגיל פרישה, נעזרו במקלות הליכה ואף במכונות חמצן. "מה אני עושה כאן?", שאלה את עצמה והבינה שהגיע הזמן לשנות כיוון.
היא לא עוד שומרת את היעדים המאתגרים ל"פנסיה". רספור יצרה רשימה חדשה. כל יעד שמצריך מאמץ גופני או טיסה ארוכה עובר לקטגוריית "כמה שיותר מוקדם".
מאז, היא הספיקה לצאת למסע ספארי עם גורילות ברואנדה, לנסוע לאורך חופי טורקיה ולחצות את וייטנאם מהאנוי להוי-אן במסע קולינרי.
אבל אז הגיעה מכה נוספת. אבחנה של שינויים ניווניים חמורים בכף רגלה השמאלית, תוצאה של ניתוחים שעברה בילדות. "זה היה תמרור אזהרה נוסף", מספרת רספור. זמן קצר לאחר מכן, היא ובעלה מצאו את עצמם בדרום קירגיזסטן בטיול אתגרי נוסף.
למרות הכאבים, היא עלתה במעלה שביל הררי המתחיל בפסל חצוב בסלע של הקוסמונאוט יורי גגרין, השוכן בלב עמק פסטורלי. הדרך הובילה לעבר מפל מים וכשהתעכבה לרגע של התבוננות לבדה, מעדה, נפלה ונחבלה. לרגע נתקפה בהלה, אך לאחר שבדקה את עצמה, הבינה שהיא בסדר. "זה בדיוק הרגע שלשמו באתי", היא חשבה לעצמה והמשיכה הלאה.
בהמשך המסע, היא אף מצאה את עצמה יושבת על סוס, עם עיט זהוב ענק על זרועה. זאת כחלק ממפגש עם צייד מסורתי מקומי. "ברגע הזה הרגשתי שניצחתי", היא משתפת.
הטיול בקירגיזסטן כלל גם לינה במחנות יורטים (אוהל מסורתי של נוודים במרכז אסיה), שימוש בשירותים בכריעה (חוויה שהפכה מבחינתה להעצמה של ממש) והתמודדות עם אתגרים יומיומיים של גוף לא צפוי.
"לא תמיד אוכל לטייל ככה. אני כבר מתאימה את עצמי. אבל אני משתדלת לא להתבאס. אני מזכירה לעצמי שעדיין יש על מה לשמוח", הדגישה רספור.
לדבריה, העולם לא תמיד מבין שמוגבלות אינה עניין דיכוטומי: "זה לא רק יש לך מוגבלות או שאין לך. לפעמים יש לך ולפעמים עדיין לא. והעתיד לא מובטח לאף אחד מאיתנו".
היא מסכמת את המסר שלה כך: "אל תתנו לפחד מהלא נודע לעצור אתכם. אם יש מקום שאתם רוצים להגיע אליו, אל תחכו".
