מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
באולם של מרכז "נא לגעת" ביפו הפך ערב שגרתי לחגיגה יוצאת דופן של שפה, זהות ואמנות. ז’אנר אמנותי ייחודי שנולד: Poetry sign.
על הבמה עלו יוצרים חירשים וכבדי שמיעה ויחד הם יצרו מפגש המחבר בין פואטרי סלאם לבין שפת הסימנים. הטקסטים הכתובים הומרו לביצועים מלאי הבעה, שבהם שפת גוף, תנועות ידיים והבעות פנים, שהפכו את המילים לחוויה ויזואלית חיה.
אחת הבולטות במופע הייתה חן קרוטר, חוקרת שפת סימנים ישראלית (שס"י) ויזמת תרבות. חן, בת 36, חירשת מלידה וכבדה ראייה כתוצאה מתסמונת אשר, מתארת את שפת הסימנים כ"חמצן של קהילת החירשים וכבדי הראייה". עבורה זו אינה רק שפה, אלא דרך חיים שלמה – צינור יחיד שמחבר אותה לעולם.
בקטע האישי שהציגה, חזרה חן לזיכרון ילדות מכונן: היא עומדת מול קהל של ילדים שהכירה, ליצן מושיט לה מיקרופון והיא קופאת. הילדים סביבה אינם דוברים את שפתה, מבטיהם אינם מבינים את מהותה ותחושת הניכור צרבה בה חותם. "הרגשתי שאני נמצאת שם פיזית, אבל לא באמת נוכחת. שחסר משהו", היא נזכרת בשיחה עם שווים.
כשחן העלתה את אותו זיכרון במסגרת ה-Poetry sign, היא חוותה סוף סוף תחושת שחרור. "זו הייתה תרפיה", היא אומרת. "זו ההזדמנות שלי להעלות מודעות לתרבות החירשת, בידיעה שאנשים הגיעו להקשיב לסיפור שלי מבחירה ולא מתוך חובה".
את מפגשי הסדנה לקראת ההופעה הנחה יואב טלמור, אמן ספוקן וורד ומנהל אגף הסדנאות של פואטרי סלאם ישראל. "היו רגעים שהרגשתי כאילו אני מנחה סדנת כתיבה בשפה שאני לא מבין", הוא מודה. "אבל דווקא זה היה מעניין כי קיבלתי הצצה לאתגרים ולאפשרויות שלא חשבתי עליהם קודם כאדם שומע".
אחד התרגילים שהעביר בסדנה נגע בשאלת החריזה. "בפואטרי סלאם, חריזה מתבססת על צליל. אז ניסיתי לחשוב מה מקביל לזה בשפת הסימנים", הוא מסביר בשיחה עם שווים. "ביקשתי מהמשתתפים ליצור טקסט, שמשתמש בכמה שיותר סימנים דומים בצורתם אך שונים במשמעותם. כך נולד מעין 'חרוז תנועתי' – חזרתיות שיוצרת קצב ויופי חזותי, בדומה לחריזה קולית".
טלמור מדגיש שהחוויה לא הייתה "מחסום" כפי שציפה, אלא גילוי. "בסופו של דבר, המפגש הזה פתח לי פרספקטיבה חדשה", הוא אומר. "זה הראה לי עד כמה אפשר למצוא שפה משותפת גם כשאין שפה קולית משותפת. בסוף, זה היה פשוט עוד מפגש סביב כתיבה, יצירה ואמנות – וזה מה שריגש אותי באמת".
אלה אוחוטין, שחקנית ומורה לתיאטרון בבית הספר "ניב" לחירשים, שימשה כגשר חיוני בתהליך. "הייתי חלק מתווך תרבותי ושפתי בין היוצרים החירשים לבין יואב, שהנחה את הסדנה לקראת המופע", היא מספרת. "האפשרות להופיע בשפת הסימנים מאפשרת קודם כל חשיפה לשפה היפה שלנו, אבל גם נותנת במה פתוחה לכל מי שרוצה להופיע".
אלה מדגישה שהחזון שלה הוא לראות חירשים לא דרך המגבלה, אלא דרך האמנות. "כשיש אמנות חירשת שמוצגת מול שומעים, הייתי רוצה שיראו יצירה ולא את המגבלה עצמה. שנראה חירש משחק או יוצר ושיבואו לצפות באמנות עשירה ושווה – לא בחריגות".
עם זאת, היא מעלה גם טענה כואבת: לא כל התיאטראות נגישים לחירשים. "זו תחושת החמצה", היא אומרת בצער. "הקהל החירש לא יכול ליהנות כמו שומעים. אנחנו צריכים יותר שילוב של שחקנים חירשים על הבמות, יותר קהל ויותר הזדמנויות שוות".
חן, אלה ויואב רואים בערב המיוחד הזה לא רק מופע אמנותי אלא גשר קטן בין עולמות. לאחר המופע שיתפה חן: "בקהילת השומעים אין מספיק מודעות לגבי התרבות החירשת. כולם מתמקדים בשס"י, אבל שוכחים את התרבות עצמה, עם ההיסטוריה שלנו והלב שבתוכה".
היא מזכירה גם את מושג ה"אודיזם" – יחס מפלה כלפי חירשים, הנובע מההנחה שמי ששומע עדיף או עליון יותר. "זה קורה במשפחות, בעבודה, בלימודים ובמערכות יחסים", היא אומרת. "אנחנו חווים את זה כל הזמן".
דווקא משום כך, הערב ב"נא לגעת" היה יותר ממופע: הוא שימש תזכורת לכך שאמנות יכולה להיות כלי לחשיפה, למודעות ולחיבור. Poetry sign אינו רק צורת ביטוי חדשה אלא הזמנה להקשיב גם בלי צליל ולראות תרבות שלמה, שמבקשת שוויון, נראות וכבוד.
