מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
היא שכבה בטיפול נמרץ, גופה מחובר למכונות לב-ריאה, הרופאים נאבקים להציל את חייה. סטורציה 45 – גבול הדקות האחרונות. במשך חודש וחצי נעה לירן שני בין חיים למוות בעקבות שפעת החזירים.
כשפקחה את עיניה, אחרי שניצלה בדרך נס, היא ידעה דבר אחד ברור: היא לא מוכנה להיעלם. היא תחיה. היא תילחם והיא תסרוג לעצמה מציאות חדשה. כך הפכו הבובות שלירן סורגת כחלק מהמסע הטיפולי שלה.
שני, ילידת 1982, גדלה בתוך מציאות של פגיעות מיניות בילדות והתעללות מתמשכת. הטראומה הובילה לפוסט-טראומה מורכבת שהשתלטה על חייה. שבע שנים היא לא יצאה מפתח הבית. "כל יום הוא מלחמה", היא מודה. "מי שטוען אחרת – פשוט לא מבין מה זה באמת לחיות עם פוסט-טראומה מורכבת. גם היום יש ימים שאני פשוט לא מסוגלת לקום מהמיטה, אבל אני נלחמת להמשיך למרות הכול".
גם אחרי שהצליחה לנצח את שפעת החזירים, היא לא זכתה לשקט. חמישה אירועים מוחיים תקפו אותה בזה אחר זה, הותירו נזקים נוירולוגיים, קושי בתפקוד יומיומי ותחושה מתמדת שהחיים על חוט השערה. ובכל זאת, היא לא נכנעה. "אני קמה בבוקר ובוחרת לחיות, גם כשזה כמעט בלתי אפשרי". היא אומרת.
כבר בגיל שש הייתה לירן תחת משטרי דיאטה חוזרים ונשנים. האוכל היה עבורה המפלט היחיד בילדותה הבלתי אפשרית, עד שמצאה את עצמה שוקלת 150 קילו בבגרותה. "תמיד רציתי להיות בלרינה – עדינה, קלה ורכה", היא מספרת. "אבל תמיד הייתי זו השמנה, הכבדה. הבלרינות שאני סורגת היום הן ההצהרה שלי: אני בלרינה, כי החלטתי להיות כזו".
במציאות רוויית כאב ובדידות, יש דמות אחת שעומדת לצידה ללא תנאי – אמא שלה. "אמא היא כל עולמי", היא מספרת בהתרגשות. "אם היא לא הייתה – גם אני לא הייתי כאן". בתוך עולם שבו קשרים חברתיים כמעט בלתי אפשריים עבורה עקב ההתמודדות היום יומית, האם היא עוגן יציב, מקור לנחמה וכוח.
הבובה הראשונה הייתה "בובת הסוד" – בובה חסרת פה, שומרת סודות שלה יכלה לספר את כל סודותיה האפלים מהעבר, וכל שעל ליבה. משם צמחו דמויות נוספות: דרקונים, חדי-קרן קסומים ובעיקר בלרינות עדינות, כל אחת עם אופי אחר. עבור שני, כל לולאה בצמר היא נשימה נוספת, כל סריגה היא עוד הוכחה שהיא כאן, נוכחת.
"כל בובה היא הצהרת קיום", היא אומרת. "כשאני מעניקה למישהו בובה, אני מרגישה שאני מעניקה לו חלק ממני, מהאהבה שלי ומהיכולת שלי להמשיך לחיות".
במקביל יצרה מסע מקצועי: למדה אמנות שיקומית, הנחתה סדנאות בעמותת "אנוש", יצרה פורטרטים לנוער מחלים מסרטן עם "גדולים מהחיים". כיום היא חולמת להקים מסגרות שיחברו בין אנשים ל"כוח הקסום שבתוכם". "האמנות היא עוגן", היא אומרת. "היא מחברת בין פצע לאור, בין זיכרון לתקווה. כל לולאה בסריגה היא ניצחון קטן. גם אם יש ימים שאני לא מסוגלת לקום מהמיטה, אני יודעת שאחזור לסרוג, ושם תמונה ההישרדות שלי".
סיפורה של לירן שני נע בין תהומות כאב לבין פסגות של כוח יצירתי. מחמשת האירועים המוחיים ועד לשפעת החזירים שכמעט קטלה אותה, מהמגבלות הפיזיות ועד המשקל הכבד – היא מצאה בצמר ובסריגה כלי לנשימה, להישרדות ולחלום.
לצד העוגן של אמא שלה וכל בלרינה סרוגה, היא ממשיכה לבחור יום אחר יום בעשייה – גם בידיעה שיש ימים שבהם הכאב גובר והיא אינה מסוגלת לקום מהמיטה. עצם ההמשכיות שלה, עם כל הקשיים, היא עדות לכוחו השברירי אך האמיתי של הרצון להישאר כאן.
אם ברצונכם לרכוש בובות של לירן – לחצו כאן
