השיח הציבורי, בארץ ובעולם, הולך ומקצין. סיפור רציחתו הטרגי של צ'רלי קירק בארצות הברית, רק בגלל דעותיו, מזכיר לנו עד כמה מסוכן לזנוח את כללי השיח. כאשר הדמוקרטיה הגדולה בעולם נכשלת בהכלה של מגוון דעות, היא מאותתת לנו על מצב חירום שבו הדמוקרטיה מוחלפת באלימות.
מהם אותם כללים שאבדו? כבוד הדדי – ההכרה בזכותו של האחר לחשוב אחרת, גם אם דעתו נתפסת שגויה בעינינו. הפרדת העיקר מהטפל – התמודדות עם רעיון (גופו של עניין), לא עם אדם. הקשבה אמפתית – לא רק לחכות לתורנו להתפרץ. ובעיקר, דיוק עובדתי ונכונות להכיר בטעות. בלי העקרונות הללו, אין שיח.
לעוד טורים של שרון תורג'מן – לחצו כאן
ומה קורה בישראל? רחוק מלהיות מושלם. הזירה המרכזית לניהול שיח ציבורי, הכנסת, הפכה לערוץ שבו התלהמויות וצעקות גוברות על טיעונים עניינים. די לצפות בדיון ממוצע בערוץ כנסת כדי להבין. במקום להציג עמדות ולהתמודד עם טיעוני נגד, השיח נקטע והופך למופע כוחני.
אנשים עם מוגבלות הם קבוצה שהצורך בשיח ענייני עבורה הוא קריטי. נושאים הנוגעים ישירות לחייהם – נגישות, תעסוקה, חינוך וקצבאות – אינם נחלת צד אחד. הם דורשים בירור מעמיק, מפגש בין עמדות ויכולת להקשיב לטיעונים שנשמעים כ"לא נכונים" כדי להתעמת איתם ברמה הרעיונית.
על חברי הכנסת להבין משהו פשוט: הכבוד שהם רוחשים לזולת, הוא הכבוד שהם רוחשים לדמוקרטיה. כאשר הם צועקים במקום לנהל דיון עם טיעונים משכנעים, הם פוגעים בציבור ומשתמשים בדיון הציבורי ככלי ניגוח, במקום להשתמש בו ככלי לבניית עתיד משותף.
כדי להתמודד עם התופעה, בשנת 2017 הושק מועדון הדיבייט של הכנסת על ידי השדולה לקידום השיח הציבורי. בטקס ההשקה השתתפו יו"ר הכנסת דאז, יולי אדלשטיין, וחברי הכנסת קרן השכל, קסניה סבטלובה, אראל מרגלית, יהודה גליק ומוטי יוגב.
יוני כהן-אידוב, מייסד מרכז כהן-אידוב לדיבייט, הניח תשתית שיכולה הייתה לשנות את תרבות הדיון הפוליטי בישראל. אך מאז, מועדון הדיבייט נותר הצהרתי, ללא מחויבות ממשית לכללי דיון מסודרים.
היום, כשהחלטות מכריעות מעצבות את עתיד המדינה, על הכנסת לאמץ מחדש את כללי הדיבייט. זהו המפתח להבטיח שכל קול יישמע, במיוחד קולותיהם של אנשים עם מוגבלות. שיח רציונלי ומכבד הוא לא מותרות. הוא הבסיס לחברה דמוקרטית מתפקדת. חובתנו לדרוש מהנבחרים שלנו לדבר, לא לצעוק.
