אולי אתם לקראת מעבר לדירת שותפים. יכול להיות שאתם רק שוקלים את הרעיון. יש משהו מפחיד מאוד במעבר לדירת שותפים, במגורים עם אנשים זרים לחלוטין. כולם רוצים אווירה נעימה בדירת השותפים שלהם, אך ההגדרות שלהם למושג "אווירה נעימה" שונות לחלוטין.
אצלכם, כאנשים עם מוגבלות, שיקול הנגישות נכנס לתמונה. כן, גם אם יש לכם מוגבלות בלתי נראית, אתם זקוקים להנגשה כלשהי.
בערים גדולות, כמו תל אביב או ירושלים, הכניסה לדירת שותפים נראית לפעמים כמו תוכנית ריאליטי. 12 או 13 אנשים נכנסים לראות דירה של שלושה חדרים ובקושי יש מקום לכולם. לשותפים שמראים את הדירה אין זמן להראות לכל אחד בנפרד. הסטודנטים הירושלמים של לפני יותר מעשור, בתקופה שחיפשתי דירה, קראו לסיטואציה "שותף נולד".
אז איך מציגים את המוגבלות בתוכנית ריאליטי שכזו? עלולים לא לקבל אותי לדירה. ראשית, ייתכן שלא יקבלו אותכם לדירה. אבל זה לא רק בגלל המוגבלות. יכול להיות שבא שותף יותר בראש של מי שהראה את הדירה, או אחד שידע לעשות רושם בעשר דקות שהיו לו כי הוא כריזמטי בטירוף או חברה של חברים של מי שהראה את הדירה, או שסתם לא באתם בטוב לאותו אדם. כל הסיבות האלו בכלל לא קשורות למוגבלות שלכם. יכול להיות גם שלא התקבלתם לדירה בגלל המוגבלות. הכול אפשרי בשוק כזה.
בין שנה א' לשנה ב' שלי באוניברסיטה, עברתי לא פחות ממאה חמישים דירות עד שנכנסתי לדירה. התעקשתי לבוא לבד לראות את הדירה. חשבתי שזה ייצור שיח יותר פתוח. בפועל, אולי זה הרתיע שותפים פוטנציאליים שלא ידעו איך להראות לי את הדירה. שנה אחר כך, כשעברתי דירה, מצאתי דירה טובה ביד 2. הפלא ופלא, שותפות ללא מוגבלות רדפו אחרי.
הסיבוב במאה חמישים דירות הפגיש אותי עם המון אנשים ששאלו המון שאלות, חלקן רלבנטיות וחלקן לא. היו שותפות שאמרו ישירות שהן "לא יכולות לטפל בי כי הן גם סטודנטיות". ניסיתי להסביר שאני עצמאית, אך ללא הועיל.
תמיד סיפרתי על המוגבלות בטלפון. היו כאלה שלא חזרו אליי. פתאום הדירה "לא הייתה רלוונטית" למרות שראיתי פרסום שלה באינטרנט יום אחר כך.
המפגש הקשה עם שותפות פוטנציאליות שלא ניסו להכיר שלח אותי לעשות בדק בית. אולי הייתי צריכה להתעצבן ולהאשים אותן, אולי הייתי צריכה להגיד: "אם הן לא רוצות, לא צריך". אבל, במקום לכעוס, הייתי עצובה והעברתי חצי מהאחריות אליי.
הבנתי שאולי המשפט "אני עיוורת" גורם להן לחשוש. רובן אמרו לי שאני "האישה העיוורת הראשונה שהן פוגשות". הרבה אף הביעו הערכה לפתיחות שלי לשוחח על הנושא, אך לא גילו פתיחות כזו בעצמן. הבנתי שלא כולם חייבים להבין מה זה עיוורון. אני צריכה לגרום להם לרצות להבין. הפתרון של דירה שאני מצאתי ביד 2 עבד מצוין כי פנו אליי. תוך שבוע, מצאתי שתי שותפות נהדרות.
ברגע שלמדתי למסגר את המוגבלות, היחס אליי השתנה פלאים. משותפה שלא קיבלו לדירה, אני הייתי השותפה שבחרה לאיזו דירה להיכנס.
להלן מספר דוגמאות לדרכים אמיתיות בהן בחרתי למסגר את המוגבלות:
"עדיף שלא תראו לי את הדירה בזמן שמראים אותה לאחרים. אני עיוורת. חשוב לי שיהיה לנו זמן לשוחח על זה בחופשיות. ברור לי שיש לכם שאלות. זה לגיטימי לחלוטין".
"אם יש לכם חששות, אוכל לתת לכם לשוחח עם השותפה הקודמת שלי. הרואים מדברים בשפת הרואים. יכול להיות שהיא תעזור. אנחנו חברות טובות".
"אני עיוורת. זה אומר שאני צריכה שלדברים בבית יהיו מקומות קבועים. אני שותפה כמו כל שותפה. יש לי מנקה שעושה במקומי את תורנות הניקיון". הייתה לי שותפה שקפצה על זה וביקשה מהמנקה לעשות גם את תורנות הניקיון שלה.
אני לא רוצה להציע בטור הזה שאם תמסגרו את המוגבלות בצורה שנכונה לכם, תמיד יקבלו אותכם לדירה. ממש לא. יהיו אנשים שלא ירצו להכיר או לשמוע, יהיו אנשים שיחששו, יכול להיות שישאלו שאלות קשות. לא תמיד יהיו לכם את התשובות.
יצא לי להגיד לשותפות פוטנציאליות "נלמד את זה יחד". אני שמחה להגיד שחלק מהשותפות שהיו לי הפכו לחברות טובות ששמרתי איתן על קשר גם שנים אחר כך. הן לא הבינו מה זה עיוורון, אז למדנו ביחד. זה לא היה קל. אני מזמינה אותכם למצוא את הדרך הנוחה לכם ללמוד עם השותפים שלכם על יצירת בית ביחד עם ולצד המוגבלות שייטיב איתכם בזמן שתגורו ביחד.
