מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
שני מצר, בוגרת המסלול לקולנוע, טלוויזיה ומדיה דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב יצרה את אחד הפרויקטים השאפתניים והנוגעים ביותר שנראו בארץ – ”Divine Chaos”, מחזמר שנעשה כולו במציאות מדומה (VR).
זוהי יצירה פורצת דרך המשלבת תיאטרון, קולנוע, מוזיקה וטכנולוגיה מתקדמת, אך לא פחות מכך – היא צוללת לעומקם של נושאים רגישים וכואבים: פוסט טראומה, מערכות יחסים אלימות, תסמונת שטוקהולם תוך שימוע באלמנטים פארודיים.
"רציתי ליצור משהו שאי אפשר לברוח ממנו", אומרת מצר לשווים. "ב-VR אתה נמצא בתוך החלל. אתה עד לאלימות, לאהבה ולכאב. אתה לא יכול פשוט לקום ולצאת בדיוק כמו ילד בבית שבו קורים דברים שלא אמורים לקרות".
מצר חושפת כי היא עצמה עברה פגיעה מינית, שהפרעות האכילה והפוסט טראומה שלה צמחו מאותן שנים. "האמנות היא הדרך שלי לעבד את זה דרך כתיבה, שירה ובימוי. זה נותן לי לגיטימציה להבין שמה שקרה לא היה בסדר, וגם איך שאני מתמודדת זה בסדר".
המחזמר מבוסס על פרשנות נשית-ביקורתית לסיפור גן העדן. דרך עיניה של לילית – האישה הראשונה של אדם, זו שברחה מגן העדן כשסירבה להיות כפופה לגבר.
מצר בוחנת את השאלה מה גורם לאישה לקום ולברוח ומה גורם לאחרת להישאר, מבלי לשפוט. "תמיד סקרן אותי למה לילית עזבה ולמה חווה נשארה", היא מספרת. “כשהבנתי לעומק איך פועלות מערכות יחסים אלימות, קלטתי שהבחירות של שתיהן נובעות מאותו כאב – רק בתגובות שונות אליו".
בין השירים למונולוגים מתגלה עולם שבו השליטה, האשמה והאהבה נשזרות זו בזו. "זה מעגל של אלימות שממשיך הלאה – מאלוהים לאדם, מאדם לחווה, ומהם לילדיהם", מסבירה מצר. "בתסמונת שטוקהולם, הקורבן מפתח אמפתיה כלפי הפוגע. זה בדיוק מה שקורה גם לחווה – היא רואה את הפצע של אדם, ורוצה לתקן אותו, גם כשהוא פוגע בה".
השאלה שמצר שואפת להשאיר בלב הצופים היא מוסרית: האם נוכל להפסיק לשפוט את מי שנשארת בקשר אלים? "אנשים נוטים לומר – למה היא לא פשוט עזבה. אבל זה לא פשוט. לפעמים את אוהבת, מבינה, מרחמת. לפעמים את רק מנסה לשרוד. אני רוצה שאנשים יבינו שאי אפשר לשפוט את מי שחיה בקשר פוגעני. גם כשזה נראה מבחוץ כל כך ברור. היא לא שם כי היא טיפשה או חלשה. היא שם כי היא אדם, עם לב, פחדים, ותקווה. הדרך הכי טובה לעזור לה – היא לא להגיד לה מה לעשות, אלא להיות לצידה".
אי אפשר שלא לשים לב כי דמותה של אלוהים במחזמר היא אישה – אלוהימה. "אנחנו רגילים להתייחס לאלוהים בלשון זכר, למרות שזו דמות א-בינארית", טוענת מצר. "פה, היא בוחרת להתגלות כאישה כדי לשבור את התפיסה שאלוהים הוא בהכרח גברי".
לצידה של מצר עובד המוזיקאי אלון קפלן – מלחין ומעצב פסקול למשחקי מחשב בארץ ובעולם ומורה ברימון שמלחין את שירי המחזמר.
קפלן מדגיש גם את האתגר המוזיקלי: "השירים שלה נעים בין רגעים דרמטיים, אפלים ומאוד רגשיים, לרגעים מחזמריים כמעט מוגזמים – כמו בברודוויי. זה קופץ בין כאב לצחוק, בין הודאה לחשיפה, וזה מה שהופך את זה למרתק".
