מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
המרכז לתיאטרון על שם נורית קציר הוקם בשנת 1978. מאז, הוא מחנך נערים ונערות ירושלמים לאהבת התיאטרון. חלק מאותם נערים הפכו לשחקנים מקצועיים. ברשימת השמות הבולטים ניתן למצוא את יניב ביטון, אורי יניב, נטע שפיגלמן וחנוך רוזן. במרכז פועלות קבוצות לכל הגילים ולכל הרמות ובחמש השנים האחרונות מתקיים במרכז פרויקט מיוחד: תיאטרון על הרצף.
במשך שעה וחצי, מקבלים נערים ונערות על הרצף האוטיסטי זמן להיות הם בקבוצת שווים שמקבלת אותם. דרך התיאטרון, הם עובדים על מיומנויות חברתיות. סלעית אחי-מרים, מנהלת המרכז, ועו"ס עינת לביא, הבמאית שמנחה את הקבוצות, מספרות בשיחה עם שווים על הפרויקט.
סלעית מנהלת את המרכז כבר 14 שנים. היא למדה משחק בסטודיו למשחק על שם ניסן נתיב, יש לה תואר ראשון בבימוי והוראת תיאטרון מסמינר הקיבוצים ותואר שני בפסיכודרמה מאוניברסיטת חיפה.
על הרעיון להקים קבוצות תיאטרון לנערים על הרצף מספרת סלעית שכל מי שאוהב חינוך רוצה לעבוד עם נערים ונערות עם צרכים מיוחדים. "ברור שכל אחד רוצה לעזור. לתחום האוטיזם הגעתי בזכות הפרקטיקום שעשיתי עם נערים ונערות אוטיסטים. הגעתי לתחום והתאהבתי", היא מספרת.
במרכז נורית קציר ישנן שלוש קבוצות של תיאטרון על הרצף עבור נערים ונערות בגילאים שונים. כל קבוצה נפגשת אחת לשבוע. עינת לביא, בוגרת תואר ראשון בעבודה סוציאלית קהילתית ותואר שני בבימוי תיאטרון קהילתי, הייתה המועמדת האידיאלית להנחות שתיים מהקבוצות.
בקבוצה, מעלים הנערים והנערות סיטואציות מהחיים שלהם. "חלק מהחוויות שלהם דומות. אז הרבה פעמים הם אומרים: 'גם לי זה קרה'", אומרת עינת. "אחרי שלושה או ארבעה חודשים של היכרות, אנחנו כותבים מתוך החוויות שלהם את המחזה שהם יעלו בסוף השנה".
"בדרך כלל, בגילאים היותר צעירים, הם כותבים סיפור מסגרת", מוסיפה סלעית. "הם אוהבים את עולם הדימויים כמו הקוסם מארץ עוץ: אחד בלי מוח, אחד בלי לב וכאלה. יש גם דימויים שקשורים ליער: קבוצת נערים שהולכת ביער לחפש אוצר ומגלה שהוא היה מתחת לאף שלה".
עינת שופכת אור על אופן העבודה עם הקבוצות: "הקבוצות הן קבוצות תיאטרון. המטרה הראשונה שלהן היא ללמוד על תיאטרון, לא על מיומנויות חברתיות. חלק מהנערים והנערות משתתפים בקבוצות מיומנויות חברתיות. במפגשים, אני נותנת להם תרגילים מתחום התיאטרון. לפעמים, אני מפרקת את התרגילים. אנחנו עובדים כל פעם רק על שלב אחד. בתרגילים עצמם, אנחנו עובדים על מיומנויות תקשורת. לדוגמא, אם אני מחלקת אותם לזוגות ומבקשת מהם לספר חוויות, יהיה זוג שישתוק. אז אני אשאל אותם שאלות מנחות בשביל שישתפו. יש גם זוגות שלא יפסיקו לדבר".
סלעית מבהירה כי לא מטרת הפרויקט היא לא לפתח סלבס. "חלק מהם הגיעו רחוק, אבל זה לא העיקר אצלנו. אנחנו מפתחים קבוצות. כל משתתף בקבוצה יודע שהוא חלק מצוות, שסומכים עליו. בצוות יש משמעת". כך זה גם אצל הנערים והנערות על הרצף", היא אומרת.
בסוף כל שנה, מעלה כל אחת מהקבוצות הפקה מקורית. מדובר בהפקות מרגשות ונוגעות ללב. "מדהים לראות איך הם מחפים אחד על השני. איך, כשאחד עושה טעות על הבמה, הם קמים וממשיכים הלאה. הם לא עושים עניין", מציינת סלעית.
עינת וסלעית משתפות בדוגמאות שריגשו אותן במיוחד. "הייתה נערה אחת שמאוד התביישה. היה לה ממש פחד במה. היה לה מונולוג קטן. אבל, כשהיא עלתה על הבמה, היא שיתפה את הקהל בתחושות שלה. היא שיתפה את הקהל בדברים שהיא לא הייתה מוכנה לשתף עד אז. אני ישבתי בקונטרול והייתי בהלם. ממש בהלם. אמא שלה כתבה לי אחר כך כמה היא גאה בבת שלה".
סלעית משתפת כי: "בשנה הראשונה, אחת הנערות שסיימו סיפרה על סיטואציה שהיא מאוד התרגשה כשהמורה ביקשה ממנה להגיע להקליט משהו באולפן הקלטה. היא התכוננה והגיעה. אך המורה נתנה לה להקליט רק משפט אחד. היא סיפרה על דיאלוג עם המורה שבו היא מסבירה לה שהיא יכולה יותר, שלא צריך לתת לה רק משפט אחד. אבל, בסוף הדיאלוג, היא אמרה: 'אבל זה לא מה שאמרתי'. את כל הדיאלוג הזה ניהלתי בראש שלי. מה שאמרתי למורה היה: 'תודה. הקלטתי את המשפט האחד והלכתי הביתה'. היה מרגש לשמוע כיצד היא שיתפה בעולם הפנימי שלה".
מדובר בפרויקט צומח ולומד. את השנה הראשונה סיימו שלוש נערות והשנה סיימו עשרים וחמישה נערים. יש עוד ועוד נערים ונערות שרוצים להירשם. הקבוצות מתמלאות מהר מאוד. ההרשמה בעיצומה.
אם אתם מעוניינים, ניתן להירשם בקישור המצורף:
