הגעתי השבוע לוועדת העבודה והרווחה, בראשות ח"כ מיכל וולדיגר, לדיון על נושא שאמור להיות הכי בסיסי במדינה ששולחת את בניה לקרב – ביטוח חיים וביטוח משכנתא לנכי צה"ל ובעיקר לפוסט-טראומטיים.
איך שנכנסתי לוועדה, ראיתי את הלומי הקרב. מכונסים בתוך עצמם, הגוף דרוך, המבט רדוף. הכלבים הטיפוליים שלהם צמודים, מנסים להרגיע, לתת אחיזה בעולם שבו הנפש כבר נשחקה עד דק.
ואז, באמצע הדיון, אחד מהם נשבר. זעקה שנקרעת מהנשמה. ולרגע הכול עמד. אני עומדת שם ושואלת את עצמי איך יכול להיות שזה המצב? איך במדינה שדורשת מהם למסור את הנפש, הם צריכים לבוא ולהתחנן על משהו כל-כך בסיסי?
וזה לא מפתיע אותי לגמרי. אני מכירה את המערכת הזו, מכירה את "אנחנו רואים אתכם", "התהליך בבדיקה", "אנחנו בעדכם". מכירה את הפסאדה היפה. כיסוי יפה שמסתיר ביורוקרטיה שמרסקת אותך לאט-לאט. כאישה חירשת שגם היא נאלצה להילחם על כל פיפס, אני יודעת איך זה מרגיש כשמסתכלים עליך ורואים "תיק – ולא אדם.
חברות הביטוח היום מסרבות לבטח נפגעי פוסט-טראומה או מציעות מחירים שאף אחד לא יכול לעמוד בהם. בוועדה כולם מהנהנים, כולם "מסכימים שחייבים פתרון". תקנה, חקיקה, מכרז.
אז מגיעה היועצת המשפטית של אגף השיקום במשרד הביטחון ואומרת בקול בטוח: "זה יעלה מיליארדים". סליחה גברתי, סליחה. את יועצת משפטית, לא נבחרת ציבור. יש כאן בוועדה נבחרי ציבור. נבחרי הציבור יציגו את הנתונים מול משרד האוצר, הם יתמודדו עם העלויות, עם האתגרים ועם הקשיים שיעלו לאורך הדרך אם יהיו כאלה.
אם יש טיעון משפטי או קשיים משפטיים? מצוין, תביאי אותם. זה תפקידך. אבל לבוא ולומר לנבחרי ציבור שהתהליך לא מתאפשר כי זה יעלה "מיליארדים?" זה לא תפקידך. את העלויות תשאירי להם.
וכאן בדיוק מגיע מה שמוציא אותי מדעתי: הימים חולפים, חודשים עוברים והמשרדים מתמהמהים, הכל הולך בעצלתיים. למה בדיוק אתם מחכים? הפצועים מתמודדים עם מציאות קשה ביותר, שאני גם מתקשה לדמיין אותה. הם סופרים נשימות ואתם סופרים ועדות.
זה הזכיר לי מקרה אישי. לפני כמה שנים נכנסתי לבחור כיור לשירותים, מצאתי אחד שממש אהבתי ושאלתי את המוכרת למחיר. היא הסתכלה עליי וענתה בלי למצמץ: "זה לא בשבילך, זה יקר מאוד".
הייתי בהלם. אמרתי לה: "יקר או לא זה אני מחליטה, לא את". תהיתי אולי כי אני חירשת, היא הניחה שאני מוגבלת גם כלכלית? אולי. ואותו הדבר כאן, סוג של תפיסה שמתחלחלת אצל אנשים, שמחליטה בשביל אנשים מה מגיע להם, מה הערך שלהם, מה "שווה" להשקיע בהם.
מספר נפגעי הפוסט טראומה, הלומי הקרב, ממשיך לעלות כל הזמן. כ-20 אלף נכון לעכשיו מטופלים באגף השיקום וקרוב ל-100 אלף אזרחים הגישו בקשות לביטוח הלאומי להכרה כנפגעי פעולות איבה. זה לא יעצור. זה רק עולה כל הזמן. חייבים להסיר את הביורוקרטיה, את הטופסיאדה, להקים גוף שיתכלל את הכול ויעבוד מהר. בקיצור, אני מקווה שהבנתם את גודל הבעיה הקטסטרופלית שמדינת ישראל צריכה להתמודד איתה אם היא לא תעשה משהו ומיד.
