בעוד שברחבי העולם קיימות תוכניות לימודים רבות ומגוונות בתחום לימודי המוגבלות, בישראל מדובר בתחום אקדמי מתפתח הבוחן את השאלה: של מי בעצם המוגבלות? של האדם או של החברה שבה הוא חי?
בתחום מספר מודלים עיקריים: על פי המודל הרפואי האינדיבידואלי, מוגבלות היא "בעיה או חריגות שיש לאדם מסוים". על פי המודל החברתי, המוגבלות היא של החברה. החברה היא זו שמגבילה את האדם. "לא ניתן לנתק אדם מהקונטקסט החברתי והתרבותי בו הוא חי", מסבירה ד"ר נילי ברויאר, הרכזת האקדמית של המרכז ללימודי מוגבלות באוניברסיטה העברית.
תחום לימודי המוגבלות מנסה לקדם חברה מכילה ומכלילה יותר ולאתגר את הנורמות הקיימות. התחום שואף לקדם חברה שיש שבה כמה שפחות חסמים עבור אנשים עם מוגבלות. לא מדובר רק בחסמים פיזיים. לעיתים, המחסום הכי מורכב הוא סטיגמות.
סטיגמה היא הדרך שבה אנו תופסים אדם עם מוגבלות מסוימת. אנחנו מניחים שהוא יכול לעשות רק דבר מסוים ולא יכול לעשות דבר אחר. נילי מציינת את הספר על סטיגמה של ארווינג גופמן כמקור להשראה.
כיום, נילי מפתחת את המודל הפריפורמטיבי. "המודל מבוסס על תיאוריות על סטיגמה בתחום לימודי המוגבלות. החברה מסלילה אותנו להתנהג בדרך מסוימת וללכת לכיוון מסוים. אולם, למרות ההסללה, אנשים עם מוגבלות יכולים להשפיע על עיצוב חייהם ולעיתים גם להתנגד לסטיגמה", מסבירה ד"ר ברויאר.
לתחום לימודי המוגבלות ניתן להגיע מדיציפלינות שונות: עבודה סוציאלית, משפטים, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, לימודי תרבות, חינוך, ספרות, חקר סכסוכים ועוד. נילי באה מתחום הסוציולוגיה. יש לה תואר ראשון בסוציולוגיה אנתרופולוגיה וחינוך מהאוניברסיטה העברית, תואר שני בלימודי תרבות מהאוניברסיטה העברית ודוקטורט בלימודי מוגבלות והתפתחות האדם מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו. כיום, לצד המחקרים שלה, נילי היא יושבת ראש שותפה של קהילת לימודי המוגבלות באגודה הסוציולוגית עם דוקטור מריאלה יאבו ועומרי טנקמן.
"בסופו של דבר, הכול מתחיל ממקום אישי. אני נמוכת קומה ואני נעזרת בכיסא גלגלים", מספרת נילי. "כילדה, קיבלתי הסעה מיוחדת כי לא יכולתי לעלות על ההסעה הרגילה. הנהג איחר, אז כמעט כל הימים איחרתי לבית הספר. הוא איחר להחזיר אותי, אז לא ידעתי כמה זמן אצטרך להמתין עד שאחזור הביתה אחרי שאחרים הלכו. כל זה עירער את הביטחון שלי".
במהלך לימודי לתואר ראשון, קראה נילי את "אהבה התלויה בדבר" מאת פרופסור מאירה וייס. "הספר הזה שינה את הפרספקטיבה שלי. בהתחלה, הרגשתי שאני קוראת ספר אסור. אחר כך, הבנתי שיש מקום לחקר של מוגבלות מראייה חברתית או תרבותית גם בלימודים שלי. אז תחום לימודי המוגבלות עוד לא היה מוסדר בארץ. אבל נכנסתי אליו. כשנכנסתי לתחום לימודי המוגבלות, רציתי לדעת מי אני", היא משתפת.
המרכז ללימודי מוגבלות נוסד בשנת 2017. הוא שותפות של בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית וג'וינט ישראל. בין המייסדים היו פרופסור שירלי ורנר, שמנהלת אותו עד היום ופרופסור רוני הולר. שניהם פרופסורים לעבודה סוציאלית באוניברסיטה וחוקרים דגולים.
במרכז צוות פעיל ומגוון הכולל גם את דוקטור ענת גרינשטיין, דוקטור גילי המר ואליה שאקי לארי. המרכז מלווה בוועדת היגוי רחבה שכוללת נציגים מגופים שונים.
במרכז מתקיימות פעילויות אקדמיות מגוונות. בכל שנה, מתקיימת סדרת מפגשים שעוסקים בנושא מסוים. הנושא השנה הוא הקשר בין בינה מלאכותית למוגבלות. את המפגשים מעבירים מרצים מדיציפלינות שונות. עבור סטודנטים לתואר שני בעבודה סוציאלית, זה קורס בלימודי מוגבלות לכל דבר ועניין.
המרכז מקיים גם חברותא, קבוצה ללמידת עמיתים עבור חוקרים בתחום לימודי המוגבלות. החברותא פתוחה לחוקרים עם וללא מוגבלות. "בדרך כלל, מובילים אותה אחד או יותר מהחוקרים הצעירים לצד דוקטור ענת גרינשטיין מהצוות שלנו. ענת היא רכזת פרויקטים במרכז ללימודי מוגבלות, חוקרת ומרצה בתחום".
בשנים האחרונות, פועל במרכז ללימודי מוגבלות גם הפורום לחקר מוגבלות ובריאות בחברה החרדית. "את הקמת הפורום יזמה חיה גרשוני, כיום דוקטור בעצמה. הפורום מבקש לבחון בראייה ביקורתית את הקשר המורכב בין מוגבלות וחולי להלכה", מסבירה ד"ר ברויאר.
השנה, הוקמה במרכז ללימודי מוגבלות גם קבוצה לחקר הקשר בין מוגבלות לדת. השתתפו בה בעיקר חוקרים וחוקרות חרדים וחוקרים וחוקרות מוסלמים.
בקשר לפיתוח תוכנית מוסדרת לתואר בלימודי מוגבלות בארץ, נילי אופטימית. "כמות המרצים בתחום גדלה. כיום, יש מרצים במקומות שונים ומגוונים. באוניברסיטה העברית, יש קבוצה גדולה ורצינית של מרצים. מי יודע? אולי יום אחד תוקם תוכנית ללימודי מוגבלות באוניברסיטה העברית", מסכמת נילי.
