כל פעם, כשמזמינים את ציבור העיוורים ולקויי הראייה להצגה מונגשת, ההתרגשות בשיאה. זו הרגשה שמישהו רואה את הצרכים של חברי הקהילה באמת, או לפחות מנסה. מדובר בסוג פחות ידוע של הנגשה בשם תיאור קולי.
הפסקול נוצר ובו מתארים את האלמנטים הוויזואליים שבמהלך ההצגה או הסרט, או מיצג נבחר במוזיאון. ההנגשה מתבצעת על ידי המרכז לתרבות מונגשת מיסודה של הספרייה לעיוורים.
בשנת 2025, אנו חוגגים עשור לתיאורים הקוליים בישראל. בשיחה עם שווים, עמוס באר, אדם עיוור והמנכ"ל לשעבר של המרכז לתרבות מונגשת, אווה קקון, מנהלת תחום הנגשת מידע ואביגיל רז, מנהלת תוכן, מתארים את התהליך, ההחלטות שיש לקבל מאחורי הקלעים וההתרגשות הרבה כשזה מצליח.
עמוס החליט יחד עם צוות העובדים להביא את התיאורים הקוליים מחוץ לארץ. "הבנתי שאנחנו לא חשופים לכל החלקים של התרבות. הבנתי שהצגות וסרטים הן עוד דרך של בני האדם לספר סיפור", הוא אומר לשווים. אווה מוסיפה כי "מי שמתחיל להיעזר בתרבות מונגשת לא יכול להסתכל אחורה".
ההנגשה בתיאור קולי משדרגת לאין שיעור את החוויה. "עד אז הלכתי להצגות. אבל לפעמים הייתי צריך שמישהו יתאר לי, או שהייתי צריך לנחש, או שפספסתי קטעים משמעותיים. ככה, אני מבין יותר טוב מה קורה", הסביר עמוס.
אביגיל מספרת על ההתחלה: "פתחנו קורס מתארים קוליים. הגיע מתאר קולי בכיר מאנגליה להנחות אותנו. הקורס היה באנגלית כי בארץ עדיין לא היה את המידע. אחר כך, עשינו עוד קורס. מי שעשה את קורסי המתארים הקוליים שלנו קיבל תעודת מקצוע של משרד הכלכלה. הקורסים התבצעו בשיתוף פעולה עם הביטוח הלאומי. בהתחלה, עוד לא היו לנו את הקודים המקצועיים שלנו. כעת, דברים הרבה יותר ברורים ומסודרים. אין ספק שהסרט המונגש הראשון לא נראה כמו סרט שננגיש עכשיו".
עמוס מציין את הפתרונות הטכנולוגיים במרוצת השנים. "קיימת אפליקציה בשם גרטה, שאדם מוריד את התיאור הקולי שאנחנו עושים בבית, הולך לקולנוע והאפליקציה מסתנכרנת עם הסרט, ממש כמו שזאם. אז הוא יכול לראות את התיאור הקולי שלנו בכל מקום ולא צריך ללכת לאולם מונגש", הוא מסביר.
עניין העלאת המודעות בתיאטראות מורכב יותר. "אני כל הזמן כותבת מיילים או מתקשרת לתיאטראות לברר על הצגות חדשות. אם יש להם הצגות מצולמות, הם שולחים לי בשביל שאבדוק אם ניתן להנגיש אותן", היא מספרת.
כל אלמנט ויזואלי בהצגה או סרט דורש חשיבה. "אין לנו את הזמן או המקום להגיד כל מה שהיינו רוצים. אז צריך לבחור לפי מרווח הזמן שיש לנו", מציינת אביגיל. "נניח, אם בסרט יש עשר דקות ללא דיבורים, נעביר את התיאור הקולי לשם. אם יש מעט זמן, צריך להבין מה חשוב. בשביל להבין מה חשוב, אני קודם כל צופה בכל הסרט. אחר כך, אני צופה בכל סצנה קדימה אחורה. אם יש אלמנט שלא חשוב להמשך הסיפור, או לתיאור הסצנה, לא אתאר אותו. ההנגשה תלויה בסיפור שאנחנו רוצים לספר".
אווה מדגישה שיש גם שיקולים נוספים. "אנחנו לא ננגיש הצגה שעולה על הבמה למעט זמן. חשוב לנו שכמה שיותר מהקבוצה שלנו יהנו מההנגשה", היא מדגישה. "אם הכרטיסים יותר יקרים, פחות אנשים יילכו. אז נשקול אם להנגיש את ההצגה. אם יש הרבה שחקנים על הבמה, יהיה קשה יותר להנגיש".
הנגשה בתיאור קולי במוזיאונים היא סיפור אחר. "כאן, לעומת הצגות וסרטים, המוזיאונים קונים את השירות שלנו. אנחנו בדרך כלל בוחרים בשיתוף עם המוזיאון מסלול בתוך המוזיאון ומתארים את התמונות או המיצגים במדריך מוקלט. הרבה עיוורים עוד לא נחשפו לתחום האמנות. זה קורה בהדרגה", מציינת אווה.
עמוס מסביר כי "לצד התיאור הקולי, חשוב שהמוזיאונים יאפשרו לנו לגעת בפסלים בשביל להשלים את החוויה. מוזיאון ישראל בירושלים עושה את זה קצת. במוזיאונים בעולם, כמו המטרופוליטן, יש סיורים מיוחדים לעיוורים. מחלקים כפפות מיוחדות שאיתן אפשר לגעת בפסלים בעדינות ובזהירות".
אחד מרגעי השיא בתחום היה הנגשת תחרות האירוויזיון בשנת 2019, הפעם הראשונה שבה הונגשה התחרות בתיאור קולי. "לא יכולנו להנגיש את השידורים בלייב, אבל בתאגיד שלחו לנו כל מה שהיה להם לפני. כולל סרטוני התדמית של כל מדינה. זה היה מבצע מיוחד. ישבנו, שני מנגישים, באולפנים של כאן והנגשנו את האירוויזיון. זה עלה ליוטיוב וקיבלנו תגובות נלהבות", מספרת אביגיל.
באופן כללי, הפידבק מחברי הקהילה מרגש את שתיהן. "הקשר שלנו עם הקהילה הוא כזה שאנשים אומרים לנו מה הם רוצים שננגיש. אנשים מפרגנים ומודים לנו. לפעמים הם גם מעבירים ביקורת. גם ביקורת זה דבר חשוב. אנחנו לומדים ממנה", אומרת אווה ועמוס: "אותי מאוד ריגש שאנשים שראו פעם סרטים אמרו לי, או כתבו לי במכתבים, שבזכות התיאור הקולי הם חזרו לראות סרטים".
כל המרואיינים מדברים על הצורך בחוק שיסדיר את הנושא. חוק שיבהיר לכל הגורמים שאחוז מסוים מפעילותם מחויב בהנגשה בתיאור קולי. חוק כזה לא ישאיר את העניין תלוי ברצון טוב, אלא יחייב אותם להנגיש. חוק שיעשה סדר ושיראה בקהילה של 25,000 עיוורים ולקויי ראייה בישראל כשווה.
