לפני שאתם קוראים שורה אחת קדימה, נסו לזכור את הפעם האחרונה, שבה ראיתם כיסא גלגלים ברחוב, בקניון, בבית ספר או בתחנת אוטובוס. האם הלב שלכם התכווץ ברחמים או התמלא בהערצה? האם המבט היה "איזה מסכן" או "איזה גיבור"? ברוב המקרים, עוד לפני שמבחינים מי יושב בכיסא, הראש כבר בוחר אחת משתי משבצות נוחות. בין שתיהן, האדם עצמו כמעט לא קיים.
שנים מלמדים אותנו "לקבל את השונה", אבל בפועל החברה נעה בין שתי קצוות קבועות: הרחמים וההערצה. כשמסתכלים על אדם עם מוגבלות כעל מסכן, המבט עטוף בחמלה, אבל מתרגם אותו לילד נצחי, חסר עצמאות, כזה שתמיד צריך שיחליטו עבורו. כשמכתירים אותו לגיבור על, זה אולי נשמע מחמיא, אבל גובה מחיר כבד: אסור לו להתעייף, אסור לו להיות עצבני, אסור לו פשוט להיות עוד אזרח רגיל שמתלונן על הפקקים ומשלם ארנונה. בשני המקרים, החברה חומקת מהשאלה האמיתית: מה האחריות שלה לאפשר לו חיים נורמליים, לא מופלאים?
כיסא גלגלים הוא לא סמל של טרגדיה ולא פסלון הוקרה. הוא כלי תחבורה אישי. הוא הדרך להגיע לפיזיותרפיה בבית החולים, לשיעור באוניברסיטה, לסופר, לדייט, ליום עבודה, לסבא וסבתא.
כשהמדינה מתייחסת לניידות כ"עלות" ולא כזכות בסיסית, היא מאמצת בדיוק את אותו מבט פוגעני: או מסכן שמספיק לו קצת צדקה, או גיבור שיסתדר גם אם נקשה עליו עוד קצת. המציאות רחוקה מזה. כל פגיעה בניידות היא פגיעה ישירה בזכות לבריאות, לחינוך, לעבודה, למשפחה ולקהילה.
כעת על השולחן רפורמה מרחיקת לכת בהסדרי הניידות ותג הנכה, כחלק מחוק ההסדרים. מאחורי ניסוחים טכניים כמו "מדיניות ממשלתית אחודה" ו"צמצום כפילויות" מסתתרת שורה ארוכה של החמרות: צמצום גמלת הניידות, שלילת זכויות ממי שמתגוררים בדיור מוסדי, העלאת רף הזכאות והחלפתו במבחני תפקוד יומיומיים נוקשים. כל סעיף כזה נשמע בירוקרטי, אבל עלול להפוך נסיעה לרופא מעניין מובן מאליו למבצע בלתי אפשרי.
גם מנגנוני הזכאות עצמם מהודקים סביב הצוואר של מי שזקוקים להם. מעבר ממודל המבוסס על ליקויים מוטוריים למבחני תפקוד כלליים הופך אנשים רבים ל"מתפקדים מדי" כדי לקבל סיוע, אף שהניידות שלהם בפועל מוגבלת מאוד.
העלאת רף הנכות הרפואית הנדרשת, ביטול אפשרויות לנכות זמנית, הגבלות על זכאות לתקופת שיקום, שלוש מדרגות גמלה קשיחות במקום התאמה מדויקת למצב, כל אלה משאירים בחוץ נפגעי תאונות, חולים באמצע החיים, ילדים עם אבחנה טרייה שעוד לא התייצבה. כל מי שלא נכנס לתבנית, פשוט נופל מהמערכת.
נשים עם מוגבלות, שכבר היום מתמודדות עם פערי שכר ופנסיה, צפויות להיפגע פעמיים. קיצור גיל הזכאות לניידות עד גיל פרישה רשמי, במקום עד גיל 67, פירושו שלוש שנות ניידות פחות לנשים רבות. אלו השנים, שבהן מצטברים גם העומס הטיפולי, גם השחיקה הגופנית וגם החרדה הכלכלית מהפרישה. דווקא שם, המדינה בוחרת להקטין את רשת הביטחון במקום לחזק אותה.
לצד כל זה, מציעה הרפורמה לעבור למנגנון אחוד של סיוע ברכב, עם השתתפות עצמית ועלויות גבוהות יותר לאנשים עם מוגבלות. מי שמכיר משפחות שתלויות ברכב מותאם יודע שזה לא "פינוק". זה כיסא הגלגלים הממונע של כל המשפחה. זו הדרך של הורה להביא ילד לטיפול ושל בוגר להגיע לעבודה. צמצום היכולת לבחור רכב מתאים לצרכים אישיים בשם "יעילות" משדר מסר חד: פחות עצמאות, יותר תלות.
וכדי להשלים את התמונה, מבקשת הרפורמה ליצור הפרדה בין דור א' לדור ב' של זכאים. אותם אנשים, אותה מוגבלות, זכויות שונות, רק לפי התאריך שבו נכנסו למערכת. זהו ניסיון שקוף לפצל את הציבור, להציב קבוצה אחת מול השנייה, להסית בין "ותיקים" ל"חדשים" במקום להרחיב את העוגה לכולם. כאשר מציגים הרחבת זכאות לקבוצות חדשות בלי להגדיל תקציב ייעודי, ברור שמישהו ישלם את המחיר. זה לעולם לא מי שיושב בחדרי הוועדות ומנסח את הרפורמה.
בטבלאות, בדוחות ובמצגות כותבים "ניידות". בשטח מדובר בבן אדם. בחייל עם שיתוק מוחין שרוצה להגיע לבסיס או לחברים. בילדה שרוצה להגיע לחוג צילום ולא רק לטיפול אצל קלינאית התקשורת. בזוג הורים שמנסה לנהל קריירה ומערכת רפואית במקביל. בעובדת סוציאלית שמנסה להנדס תקציב בלתי אפשרי כדי לא להשאיר אף אחד בבית. כשקוצצים בזכויות הניידות, לא "יעלו התמריצים ליעילות", אלא יעלו ימי ההיעדרות מטיפולים, שיעורי הבדידות, תחושת חוסר האונים.
מבחינת אנשי מקצוע: מורים, מנהלי בתי ספר, עובדות סוציאליות, רופאות, אחיות, פסיכולוגים, מרפאות בעיסוק, פקידים ברשויות, זה לא עוד ויכוח תקציבי. זה הסבר ישיר לשאלה למה מטופל מפסיק להגיע, למה הורה נשבר, למה תלמידה נעלמת משיעורי השילוב. כל אדם מקצועי שיושב בוועדה, בקליניקה או בחדר מורים יודע עד כמה ניידות היא תנאי בסיסי לכל התערבות טיפולית או חינוכית. כשניידות הופכת למוצר יקר, גם המקצועיות הטובה ביותר נתקעת על מדרגה שלא הונמכה.
וכאן חוזרת השאלה שמלווה את הטור הזה: מה אתם באמת רואים כשאתם רואים כיסא גלגלים. אם אתם רואים מסכן, ייראה לכם הגיוני לקצץ כי "הוא גם ככה לא יוצא הרבה". אם אתם רואים גיבור על, תגידו לעצמכם "הוא יסתדר איכשהו". אבל אם תבחרו לראות אזרח, שותף, שכן, תלמיד, עובד, חבר לעם הזה, תבינו שניידות היא לא טובה שאפשר לתת או לקחת. היא זכות שמדינה מחויבת להגן עליה, לא לפרק אותה בשקט בחוק ההסדרים.
בפעם הבאה שתפגשו כיסא גלגלים, נסו לעצור רגע לפני שהלב בוחר בין מסכן לגיבור על. נסו לשאול שאלה אחרת: לא "מה לא בסדר בו", אלא "מה לא בסדר במדרגות, בתחבורה, בחוק, במדיניות". לא "איך אני עושה לו טובה", אלא "איך כולנו דואגים שהוא יוכל פשוט לחיות".
בין גיבור על למסכן יש מרחב אחד פשוט שנקרא בן אדם. שם, בדיוק שם, צריך להתחיל המבט הציבורי ומשם חייבת להתחיל גם הרפורמה הבאה.
טל בן דוד הוא יו"ר סניף עמותת איל"ן אשדוד
