בישראל של השנתיים האחרונות נדמה שהשיח הציבורי התכווץ לנושא אחד: מלחמה. מסכים מלאים בתיעוד פצועים, פרשנים צבאיים, מומחים לביטחון – והמרחב הציבורי כמעט לא נותן מקום לשום דבר אחר.
אבל מתחת לפני השטח מתגלגל סיפור נוסף, פחות מצולם ופחות מדובר: סיפורם של אנשים שהחיים שלהם ממשיכים, עם אתגרים יומיומיים מורכבים וקשים, שלא נעצרו כשהאזעקות התחילו.
"הקשב הציבורי, אפילו ברמה של ערוצי התקשורת, היה כמעט בלתי אפשרי לכל נושא שלא קשור למלחמה וביטחון", אומר לשווים גיא סלומון, מנכ"ל עמותת צעד קדימה שמפעילה מסגרות בכל הארץ עבור אנשים עם מוגבלויות מורכבות. "אבל אנשים שכחו שחוץ ממלחמה יש עוד דברים. יש זקנים, יש אלימות במשפחה, אלימות נגד נשים, אנשים עם מוגבלויות והרשימה עוד ארוכה".
דבריו של סלומון משקפים מציאות עקשנית: יותר ממיליון וחצי ישראלים חיים עם מוגבלות – פיזית, קוגניטיבית, תקשורתית או רגשית. עבורם, המלחמה לא עצרה את החיים – היא רק הפכה אותם לקשים יותר.
אלא שבשנים האחרונות, למרבה הפרדוקס, דווקא כשהמצוקה שלהם העמיקה – המבט הציבורי התרחק. "גם התרומות, שעד המלחמה סייעו לתוכניות טיפוליות והכשרות, פשוט נחתכו. המיקוד עבר לחטופים, למפונים, לפצועים — נושאים חשובים מאוד, אבל לא היחידים שקיימים", אמר סלומון. "יש אוכלוסיות שלמות שהצרכים שלהן לא הוקפאו. עבור אנשים עם מוגבלויות, נפגעי אלימות וקהילות מוחלשות שנזקקות לטיפול וליווי יומיומי— המלחמה רק העמיקה את הפערים. אם אנחנו רוצים שהחברה שלנו תתפקד כמו שצריך, אנשים עם מוגבלויות צריכים לקבל את המענה הטיפולי הדרוש להם כדי למקסם את התפקוד שלהם".
דורית פתאל, כלבנית טיפולית בצעד קדימה ומייסדת המיזם "כלב לב", מספרת שהרעיון נולד כשזיהתה מצוקה חדשה: בדידות. "הבנתי שכל אחד מהם זקוק לא רק לטיפול – הוא צריך קשר, שייכות ונוכחות אמיתית שמגיעה אליו", מספרת פתאל לשווים.
המיזם שפיתחה מבוסס על מודל פשוט לכאורה, אך מורכב מאוד בביצועו: כלבנית טיפולית וכלב טיפולי מגיעים לבית של מקבל השירות אחת לשבוע.
"זה לא סתם כלב שמגיע לביקור", היא מדגישה. "הרעיון הוא לשלב תמיכה רגשית מוכוונת, לצד הפגת בדידות – שני צרכים קריטיים. אחד האתגרים הגדולים בתחום הטיפול הוא חוסר יציבות בקשר האנושי. אנשים עם מוגבלויות רגילים לחילופים בלתי פוסקים של מטפלים, מתנדבים וחונכים – כל כמה חודשים מישהו חדש מגיע, נפרדים ואז מגיע מישהו נוסף. קשה מאוד לבנות אמון בתנאים כאלה. כלב טיפולי עוקף את המחסום הזה – הוא מאפשר יצירת אמון וקשר בטוח, מהיר, ולא מאיים. זה אמנם לא מחליף טיפול רגשי עמוק, אבל מהווה השלמה לטיפול. הכלב בעצם משמש כלי ליצירת שיח רגשי, שמוביל לעולמו של מקבל השירות".
ואם מישהו חושב שזה דומה ל"פשוט לאמץ כלב" – פתאל מנפצת את הרומנטיקה. "אימוץ כלב בתוך משפחה שיש בה אדם עם מוגבלות מורכבת זה אתגר עצום. זה עומס רגשי, כלכלי ולוגיסטי. ולא כל כלב מתאים להיות כלב טיפולי", היא מציינת. "הכלבים בתוכנית עוברים תהליך הכשרה, חשיפה הדרגתית, לימוד עבודה עם ציוד נגישות – ולבסוף מבחן התאמה מקצועי. כלב טיפולי חייב להיות רגוע, יציב, בעל יכולת הכלה גבוהה, לא להגיב בתוקפנות לתנועות בלתי צפויות או לטונוס שרירים מעט חזק יותר, והוא צריך לאהוב מגע".
סימון וייסמן, בן 30 מחולון, קיבל מפגשי כלבנות טיפולית בביתו במסגרת המיזם, שאותם סיים עקב היעדר תקציב. עבורו אלה היו הרבה יותר ממפגשים עם כלב. "המפגשים גרמו לי להרגיש הרבה פחות לבד. היה לי מדריך במפגשים שעזר לי והכלב הוא החבר הכי טוב שלי. כל כך שמחתי שהיו לי את המפגשים האלה. הלוואי שזה ימשיך", הוא אמר.
במרכז היום של ראשון לציון מטעם עמותת צעד קדימה, פועלות בשנים האחרונות יוזמות שמטרתן לאפשר לאנשים עם מוגבלות לא רק לקבל שירות – אלא ליצור, להתבטא, ללמוד מקצוע ולהרגיש חלק ממשהו גדול יותר. אחת היוזמות הבולטות היא ההרכב המוזיקלי, שבו משתתפים נגנים עם מוגבלות פיזית בעזרת כלי ייחודי בשם "ארקנה" – פיתוח ישראלי שמאפשר נגינה גם ללא שליטה מוטורית מלאה.
"אנשים בני ארבעים שהאמינו שלעולם לא יוכלו לנגן – פתאום מנגנים", מספר אבי, מנהל המרכז. "והרגעים האלה מתגלגלים לבמה אמיתית". ההרכב כבר הופיע במחלקות שיקומיות ובמרכז "בית בלב". מאוחר יותר הם עלו להופיע בפאב בפלורנטין ועכשיו, הם כבר מתכוננים להופעה בגלריה העירונית.
לצד המוזיקה, התפתחה במקום גם תוכנית ללימודי גרפיקה ותקשורת חזותית. "גילינו כאן אנשים עם שפה עיצובית וסגנון. אני מקווה שעם הזמן יתאפשר להוציא הזמנות, והם יוכלו לקבל כסף עבור התוצרים", אומר אבי.
מיכל אמינוב, אחת מחברות ההרכב, מתמודדת עם שיתוק מוחין, אפילפסיה ועם מחלת הזאבת. "התמודדתי עם לא מעט קשיים במקביל – בעיות בכלי הדם, התקפי אפילפסיה, חולי עם חום גבוהה לאורך זמן, פריחות קשות ואשפוזים חוזרים. ההרכב הוא הזדמנות להתחבר לאנשים. כשאני מופיעה, אני מרגישה שאני חיה. אני כל כך שמחה שיש לי את המקום הזה", היא מספרת.
"החברה שלנו מורכבת ממגוון של אנשים. אבל כשהקשב הציבורי מצטמצם, חלקים שלמים מהמציאות נמחקים", מסכם סלומון. "זו אינה קריאה להחליף סדר יום לאומי אלא להוסיף שכבה של מורכבות: להבין שהחיים בישראל אינם דיכוטומיה של ביטחון או שום דבר.
"האנשים שהיו כאן לפני – עדיין כאן. צרכיהם לא נעלמו, הקשיים לא הוקפאו והעתיד שלהם תלוי במידה רבה ביכולת של החברה לעצור לרגע ולשאול: את מי לא רואים עכשיו?".
