אני פותחת ת'פייסבוק וקוראת פוסט של מתמודדת נפש:
"יש לי כרגע נכות זמנית. כבר חודש מצאתי עבודה שמקווה שאני אצליח להחזיק בה מעמד. יש לי עוד חצי שנה ועדה (בביטוח לאומי) שתקבע את המשך הנכות שלי. אני נורא מפחדת שיורידו לי את הקצבה בגלל שאני אעבוד רצוף (עד אז). אני לא רוצה לעזוב את העבודה, כן בא לי להשתקם, אבל נורא קשה לי כלכלית ואני צריכה את הנכות הזו. בעבודה הנוכחית אני מרוויחה 3 או 4 אלף, אז בלי הקצבה לא אוכל לשרוד. אני ממש מפחדת".
ואני חושבת – איזה ביזיון. מה זה "נכות זמנית" למתמודד נפש? ההפרעה נעלמת בפתיחת שנה קלנדרית? וגם, אנשים אשכרה שוקלים להתפטר כדי שיאשרו להם המשך קצבה. זה לא מעוות?
נכון, אפשר לעבוד ולקבל קצבה, אבל האם הוועדה תאשר לה נכות קבועה כשהיא תגיד להם שהיא הצליחה לעבוד רצוף? לא בטוח. הפחד מוועדות גורם לאנשים להתפטר, לעבוד בשחור, לקחת עורכי דין ולשלם. למה?
פניתי לד"ר עמיחי תמיר, יושב ראש עמותת "ארגון הנכים זכויות נכים", ושאלתי אותו למה המצב המעוות הזה.
ד"ר תמיר: "רננה, לביטוח לאומי הולך להיגמר הכסף עוד כמה שנים, הוא לקראת חדלות פירעון, אז הוא מעודד רופאי ועדה לאשר פחות קצבאות".
אני: "נגיד שהיא מצליחה לעבוד בחצי משרה כמו עכשיו, אז היא מתפקדת, היא כביכול 'השתקמה', אז למה ביטוח לאומי צריך לאשר לה נכות קבועה?"
ד"ר תמיר: "אל תשכחי שמקצבה מלאה בלבד אי אפשר לחיות".
הוא צודק. אי אפשר לחיות היום מ-4.5 אלף. גם אני מחזיקה חצי משרה (בקושי), אבל זה לא אומר ש"השתקמתי". כל יום יש לי מזכרת מהבורדרליין, כשאני צורחת בסופר על מישהו שעקף בתור.
יש לי גם ד"ש מהאו.סי.די כשאני בודקת שוב אם נעלתי את הדלת, ותזכורת הכי כואבת מהדיכאון, יחד עם השעון המעורר בבוקר, כשאני צריכה לקום לעבודה ואין לי מאיפה להביא כוחות.
לא מאמינה בריפוי
עזבו אתכם, מה זה "להשתקם"? לדעתי, מתמודד נפש זה לכל החיים. אפשר לשפר תפקוד ולחיות לצד זה, אבל אי אפשר לברוח מזה. אני אישית לא מאמינה בריפוי. יש גם אנשים שאי אפשר לשקם בכלל, בואו.
אני גם לא כזה מאמינה בטיפול פסיכולוגי. זה כיף לדבר עם פסיכולוג, אבל החלמה? פחחח. אני בחיים לא אחזור לתפקוד כמו לפני שהתפרצה אצלי ההפרעה. אני גם שנים על כדורים פסיכיאטריים, אולי הם שינו לי ת'מוח?
אבל מה? לכולם יש עצות! אנשים הזיה שמציעים לי להחליף תזונה. כאילו אם אני אוכל אורז מלא ולא לבן, זה ישנה לי את הדחף לשטוף ידיים 10 פעמים. די כבר יא מדומיינים! אתם יודעים מה זה להיות מתמודדת נפש?
לפעמים אני הולכת לישון כי כואב לי בלב להישאר ערה. מסיימת את היום בחמש-שש אחרי הצהריים כי לישון עדיף לי מלהרגיש.
להיות מתמודדת זה להסתיר ת'הפרעה כדי להיחשב "נורמלית". זה להחליף פסיכולוגים, להחליף פסיכיאטרים, לנסות לקבוע תור בקופ"ח לפסיכיאטר ומביאים לי תאריך לעוד 3 חודשים. ואם עכשיו בא לי למות? אההה, לזה יש "מיון פסיכיאטרי". המקום שהכי נעים ללכת אליו…
זה להיות עייפה מלחפש עבודה שתתאים לי. עבודה שלא יעשו לי סרטים אם לא באתי בגלל הדיכאון.
זה לחיות עם תופעות לוואי של כדורים פסיכיאטריים ועם רגישות-יתר. זה אם אני נראית נורמלית, אז מצפים ממני גם להיות נורמלית.
היא דווקא כן
תכל'ס אני לא מאמינה שאני יכולה "להשתקם". אבל רותם גלילי פאר, מנהלת עמותת "לנפש" דווקא מאמינה בשיקום.
רותם: "רננה, זה לא שאת חולה, זו החברה חולה. אם היו מביאים מערכת שמותאמת עבורך, משרות בשבילך עם פחות שעות, עבודה יצירתית שתוכלי לבטא את עצמך, במקום שהם יתייגו אותך כחולה, המצב היה יותר טוב. אבל מה הם עושים? מהרגע שתינוק נולד, בודקים אותו יחסית לנורמה. אחוזון גובה ומשקל, כולם פס ייצור. אין מקום לביטוי ייחודי".
אני: "רותם, אם אני שוטפת ידיים 10 פעמים ברצף, אני חולה. אין לי פתרון חוץ מכדורים פסיכיאטריים".
רותם: "אני לא מאמינה בשום כדורים פסיכיאטריים. לאדם יש אנרגיה קיימת. ברגע שאין לה ביטוי, אז תצא תוקפנות. אחר כך מתייגים אותך 'בורדרליין' כי את מתפרצת. הם רוצים לחנך את כולם לאותה זהות, כמו כלבים מאולפים. את יודעת ש-58% מהילדים בישראל מתויגים עם בעיות? ילד הולך למערכת משעממת שלא מתעסקת בו, לא לומדת אותו. למה לבלבל ת'שכל על סינוס-קוסינוס-טנגנס? אתה רוצה ילד בריא? אל תצמצם אותו לזהות אחידה כמו כולם. הוא יהיה מתוסכל בלי האפשרות לבטא את עצמו. אם הוא כועס, תשאל למה. אל תעיף אותו מהכיתה כי הוא מפריע וצריך להיות בתלם, זה טבעי שיכעס. אם האנרגיה גדלה, בסוף מתפוצצים".
אני: "נו באמת, אז אין לי הפרעת אישיות גבולית?"
רותם: "יש לך התקפי זעם ותייגו אותך עם הפרעת אישיות גבולית. אבל התקפי הזעם זו לא מחלה. זו המדינה שמשתיקה אותך עם כדורים ומתישהו האנשים הרגישים מתפוצצים כי אנחנו לא רובוטים".
אני: "ומה את אומרת על הוועדות בביטוח לאומי שקובעות נכות זמנית?"
רותם: "אם היו אומרים שאפשר להחלים ממחלה נפשית, אז אפשר להבין. אבל הם מתייגים מישהו עם הפרעה לכל החיים ונותנים לו לקחת כדורים כל החיים, אז למה הם נותנים נכות זמנית?"
אני: "אני לא מאמינה שאני יכולה להשתקם ואני אף פעם לא אחזור להיות מה שהייתי".
רותם: "כל אחד ניתן לשיקום, אם מביאים לו שיקום אמיתי. צריך לתת לאנשים מענה ראוי מהמדינה, שלא ייפלו בין הכיסאות, במקום לאשפז או לקשור אותם. רננה, אני עברתי שינוי, אנחנו אמורים להשתנות כחלק מהאבולוציה, להתפתח. אל תתפללי לחזור לעבר, אנחנו צריכים לעבור שיעורים. אני מלווה מתמודדי נפש בתהליכי החלמה לפי מודל שבניתי. אני גם מרצה לשיקום בוינגייט. תביני, בשביל שיקום צריך לעבוד על כל הממדים של הבן אדם. זה לא רק תזונה, זה גם עבודה על הגוף, על הרגש, היחסים החברתיים, על הרוח, על השכל. ויש לי הצלחה! אנשים משוקמים ומרגישים טוב".
לרותם יש הצלחה אבל אני עדיין סקפטית לגבי שיקום מתמודדי נפש. ומה אתם חושבים?
