בקריית ביאליק פועלת זה חמש שנים להקה מאוד מיוחדת בשם "שווים בקול". הלהקה כוללת אנשים עם וללא מוגבלות ששרים ביחד. אחת לשבוע, בימי רביעי, הם מתכנסים לחזרה, שבה הם שרים בעיקר שירים ארץ ישראליים.
"הייתה להקה בעכו. אז קראו לה 'מעבר לקול'", מספרת איילת סגל, משתתפת בלהקה המשמשת גם כמורה לחינוך מיוחד ורכזת חברתית בבית ספר אילנות בנהריה. "הלהקה נסגרה בגלל הקורונה וד"ר כרמית נעה שפיגלמן שהשתתפה בלהקה יזמה את הקמת הלהקה מחדש".
אדווה כהן, מנהלת מחלקת אוכלוסיות ברשת המתנ"סים קריית ביאליק ומנהלת הלהקה, הרימה את הכפפה וכעת הלהקה מתחילה את שנתה החמישית לפעילותצ עם 14 חברים עם ובלי מוגבלות.
"כל אחד מגיע ללהקה עם סיפור אישי", מספרת איילת. "הגעתי לגמרי במקרה". ניתאי צסלר, עובד בהייטק שאוהב לשיר והצטרף ללהקה לפני שנה, הוסיף: "קודם כל הגעתי כי רציתי לשיר. רציתי להוסיף הנאה לשבוע שלי".
בכל שנה הלהקה מרימה הופעה גדולה ומרגשת שהקהל מאוד אוהב. יש גם מופעים קטנים יותר גם בפני חברות וארגונים.
"במקום שבו מתקיימות חזרות, דאגנו שכל הכיסאות יהיו מונגשים. כיסאות עם ידיות חזקות שיש בהם תמיכה לאנשים שעוברים מכיסא גלגלים", מספרת אדווה לשווים.
בלהקה, רואים אנשים קודם כל כזמרים. הם צריכים לשיר בסטנדרט מסוים בשביל להתקבל. אדווה מבהירה כי "אני לא אקבל אדם ללהקה כי הוא מוגבל. אני לא ארחם עליו ואקבל אותו אם הוא לא יודע לשיר".
רועי ברקוביץ', המנהל המוזיקלי של הלהקה, מסביר: "לאורך הדרך, אני לומד להתאים את עצמי אבל גם להציב גבולות". ניתאי מרחיב על כך ואומר: "אני לומד איך רועי מתייחס לאנשים עם מוגבלויות שונות בחזרות. אני לומד איך הוא מתייחס לאנשים עם מוגבלות שקופה ולאנשים עם מוגבלות נראית. הבן שלי בן שלוש וחצי. הוא על הרצף האוטיסטי. כשאני רואה אנשים בלהקה, אני מבין איך יכול להיות שהבן שלי יתנהג בסיטואציות מסוימות".
רועי מוסיף כי "העובדה שבלהקה יש אנשים עם מוגבלויות שונות יוצרת מורכבות". לכל אחד יש, כמובן, צרכים אחרים. אחד צריך יותר הפסקות, אחד מעלה נושא לא קשור ששיר מסוים הזכיר לו, ועוד ועוד.
בנוסף לחזרות, אדווה מקיימת עם המשתתפים פעם בחודש או חודש וחצי מפגש חברתי. במפגש החברתי, הם משתפים בתחושות שלהם בלהקה. "בלי זה, הכול יתפרק. הם כותבים על פתקים את הרגשות שלהם בלהקה ואנחנו דנים עליהן. יש לכל אחד מקום בדיון", אומרת אדווה.
בזכות העבודה הקשה, נוצרה מערכת יחסים מאוד קרובה בין חברי הלהקה. אם יש אירוע כלשהו, גם שמח וגם עצוב, כולם מוזמנים. חברי הלהקה מסייעים זה לזו בדברים שונים ומגוונים שבכלל לא קשורים ללהקה. הם נותנים זה לזו תחושת שייכות. תחושה שגם אם קשה, לא מוותרים על אף אחד. "המוסיקה היא כמו תרופה. היא מקרבת בינינו. יש אנשים מגילים שונים. יש אנשים עם מוגבלויות שונות. אבל כולנו אוהבים לשיר", מספר ניתאי.
איילת מוסיפה גם כי "התרגשתי מאוד בפרימיירה שנה שעברה. רועי הוא איש אשכולות. הוא גם מורה לתיאטרון. הוא שילב את השירים שלנו בהצגה של התלמידים שלו. כך, עבר מסר מאד חזק של קבלת השונה".
אם אתם רוצים שלהקת "שווים בקול" תופיע אצלכם בארגון או באירוע, מוזמנים לפנות אליהם במייל:
