קיימת תפיסה מוטעית כי נגישות היא חובה חד-צדדית המוטלת אך ורק על נותן השירות. אינני מסכימה איתה. נגישות היא אחריות משותפת שמתחילה בנו, אנשים עם מוגבלות.
יש לנו אחריות לאפשר לצד השני גישה אלינו – בין אם על ידי העלאת המודעות למגבלה שלנו ובין אם על ידי שיתוף בצרכים הספציפיים שלנו בזמן אמת. מנגד, על הצד השני מוטלת האחריות להכיר את המגבלה ולתת מענה לצרכים הללו באופן המיטבי ביותר במסגרת יכולתו. כאשר שני הצדדים פועלים באופן אחראי, הנגישות מחזקת את ערכי הערבות וההדדיות בחברה שלנו.
כשאני, ככבדת שמיעה, לא אומרת לצד השני מהם הצרכים שלי – אני גם לא יכולה לצפות שהוא יבין אותם לבד, עם כל הרצון הטוב שלו. לא כולם קוראי מחשבות, ולא כולם מבינים או בעלי טאקט. לפעמים, צריך פשוט להגיד את הדברים באופן הברור והפשוט ביותר.
אנו חיים בעולם רווי הסחות דעת ולכן עלינו לקחת בחשבון שלעיתים לצד השני קשה לתת תשומת לב מלאה, להקדיש מחשבה או להיות רגיש לצרכינו. לכן, מומלץ שנעשה את הדברים בפשטות: נציג את עצמנו ואת הצרכים שלנו, וניגש ישר לעניין שלשמו הגענו או יצרנו קשר. ככה פשוט, ככה הכי טוב.
דוגמה קלאסית נפוצה: אדם חירש הגיע לקבל טיפול בקופת חולים וציין בפני הצוות הרפואי שהוא חירש, אך לא עדכן אותם בצרכי הנגישות הספציפיים שלו. הצוות, שלא הכיר אותו או את צרכיו האישיים, תקשר איתו באמצעות כתיבה על פתקים, מתוך מחשבה שאולי זו הדרך הנכונה.
האדם החירש היה צריך לומר להם: "אני מבקש תרגום לשפת הסימנים". בכך, הוא משתף אותם בדרך ההתקשרות הנכונה עבורו. הציפייה שלו שהם "ידעו" איך לתקשר איתו היא שגויה מיסודה ומעבירה מסר לא נכון: "אתם צריכים לדעת איך לתקשר עם חירשים, ומספיק שאמרתי".
צרכי הנגישות הם אישיים ומשתנים: יש כבדי שמיעה שאינם מסמנים ועבורם תמלול בזמן אמת עדיף. האחריות שלנו היא לשתף את דרך ההתקשרות הנכונה עבורנו או את המענה המדויק לצרכינו.
אני מדמה נגישות לגשר המחבר בין שני עולמות. אני, כאדם עם מוגבלות, אלך חצי מהדרך עד לאמצע הגשר, והצד השני ילך חצי מהדרך עד לאמצע הגשר ושם ניפגש. כל אחד נותן מעצמו כדי להגיע לצד השני. כל אחד עושה את המאמץ שלו כדי להצליח לתקשר.
לפעמים, קל לנו לשקוע בעצמנו ובהתמודדות עם המגבלה שלנו. אך חשוב לזכור שיש עולם שלם בחוץ, ואנשים שונים שחיים וחושבים אחרת מאיתנו, וצריך "להנגיש" להם את העולם הפנימי שלנו. איך הם ידעו מה עובר עלינו או מהם הצרכים שלנו, אם לא נגיד להם?
זו לא חולשה לבקש עזרה או להבהיר צורך. זו דווקא אחריות הנובעת ממקום של ביטחון והיכרות עם עצמנו. כשאנו מציגים את הצרכים שלנו בפשטות ובישירות, אנו חוסכים זמן, תסכול וכעסים מיותרים לשני הצדדים. וכששני הצדדים עושים את חלקם, נבנה גשר. הגשר הזה חזק בהרבה מכל חוק או תקנת נגישות. פשוט תגידו מה אתם צריכים. זה עובד.
