העידן הנוכחי מאופיין בממשקים מרובים בין אדם לטכנולוגיה. כמעט אין אדם בעולם שאינו משתמש תדיר במכשיר כזה או אחר. באופן אוטומטי, ואולי אפילו טבעי, אנו מלמדים את ילדינו להשתמש בהם מגיל צעיר. אך האם יש לכך יתרונות, או שאולי החסרונות עולים עליהם? באיזה גיל כדאי להתחיל לחשוף ילדים למכשירים השונים ומה הסכנות?
שוחחנו עם יעל לדרר, קלינאית תקשורת המתמחה בחשיפה למסכים בגיל הרך המעבירה הרצאות בחברת טיפולי, על האופן שבו חשיפה למסכים מעצבת היבטים התפתחותיים שונים שילדים רוכשים בשנות חייהם הראשונות. יעל גם אחראית על העמוד העוסק בנושא באתר משרד הבריאות.
"המאפיינים האנושיים שלנו מכוונים אותנו להיות פעילים, להרבה תנועה ואינטראקציות חברתיות, וליצירת הרבה קשר עין. זה לגבי מבוגרים", מסבירה יעל בריאיון לשווים. "נדמה לי שכולנו יכולים להרגיש איך בשנים האחרונות דברים משתנים אצלנו: טווחי קשב מתקצרים, וגם האופן שבו אנחנו מתנהלים בתוך החברה, גם רגשית. מבוגרים מאבדים משהו שכבר רכשו, דהיינו היכולת להתמיד לאורך זמן. עכשיו הגרייה הפכה למהירה, תכופה וחזקה יותר. פעוטות עדיין לא רכשו את היכולות של התמדה באותה פעילות, ויסות הרגשות, אינטראקציה ושפה. הם בתהליך של רכישה, והחשיפה למסכים משנה את האופן שבו הם רוכשים את המיומנויות האלה".
תינוקות מחווטים ללמוד על העולם מתוך חוויה חושית עשירה, כלומר קבלת גרייה מכל החושים – מגע, ריח, טעם, שמיעה, ראייה ותנועה. הם מחווטים ללמוד תוך שהם פועלים בעולם ולא באופן פסיבי. "למשל, הם בודקים חפצים בידיהם ומה קורה להם אם מפילים אותם או מקישים אותם זה בזה. הם גם פועלים על אנשים. למשל, מה יקרה אם אתנהג בצורה מסוימת – איך אמא תגיב?" מפרטת יעל.
דבר חשוב שאין עליו ויכוח בספרות הוא שתינוקות זקוקים לאינטראקציה רבה ואיכותית עם מבוגרים הזמינים להם פיזית ורגשית. "זה מעצב הרבה מאוד היבטים בהתפתחות: שפה, ויסות חושי, ויסות רגשי, התפתחות קוגניטיבית והתפתחות כישורים חברתיים. זה ידוע וברור", אומרת יעל. "במסכים זה שונה. הם מצמצמים את הגרייה לראיה ושמיעה והופכים את הפעילות של הילדים לפסיבית יותר. זה ממש מכבה אותם".
ישנה היום ספרות עשירה המתארת את העובדה שחשיפה מוקדמת ורבה מדי למסכים משפיעה לרעה כמעט על כל ההיבטים שחשוב לנו שיתפתחו כראוי בילדינו. "על אחת כמה וכמה כשהתוכן אינו תחת פיקוח. הם מצויים בסיכון גבוה יותר לפגיעה בכל ההיבטים ההתפתחותיים שהזכרתי לעיל. זה משפיע על היכולת לווסת את הקשב. במקרים קיצוניים זה עשוי להיראות כמו לקות בתקשורת. זה משהו שיכול להשתפר כשמצמצמים את זמן המסך", מסבירה יעל.
"יש מעט מחקרים והמון תיאורים קליניים על כך שיש שיפור דרמטי בתפקודים תקשורתיים כשמורידים את זמן המסך. לאחרונה עדכנו את אתר משרד הבריאות בפרטים ובנתונים שחשוב להורים להכיר", היא ממשיכה.
בישראל ובארה"ב פועלים על פי המלצות ארגון הפודיאטרים ושם ההמלצה הינה אפס זמן מסכים עד גיל שנתיים ומגיל שנתיים עד גיל חמש – עד שעה ביום, תוך הקפדה על התוכן ועל תיווך מבוגר.
ובאותו הקשר, ביחס לגילים גדולים יותר – בתחילת החודש התפרסם מחקר שבחן 10,588 ילדים ומצא קשר בין בעלות על טלפון חכם בתחילת גיל ההתבגרות (גיל 12) לבין דיכאון, השמנת יתר ומחסור בשעות שינה.
לסיכום אומרת יעל: "אין שום הוכחה ליתרון כלשהו לחשיפה למסכים בין גיל אפס לשנתיים ומצד שני, יש עדויות רבות מאוד לגבי הסיכונים. באירופה מתחילים לדבר על אפס מסכים עד גיל שלוש ואני מקווה שישראל תלך בעקבותיהם. אני לא באה לומר שהטכנולוגיה היא השטן ושצריך להימנע ממנה לחלוטין. אחרי גיל שלוש יש דרכים שבהן טכנולוגיה יכולה לתמוך בהתפתחות, וישנן אסטרטגיות פשוטות ליישומן בכל בית".
באחד בפברואר תתקיים הרצאת זום להורים, סבים ואנשי חינוך וטיפול ב"קמפוס טיפולי" שתסביר איך אפשר להרוויח מחשיפה לטכנולוגיה מבלי לשלם מחיר התפתחותי.
להלן קישור להרצאה: וובינר להורים ואנשי טיפול- התפתחות ילדים בעולם טכנולוגי – טיפולי קמפוס
