סיפורה של ענת יהלום הוא סיפור מיוחד. כשהייתה בת 19 היא נפצעה אנושות במלחמת יום הכיפורים והפכה לנכת צה"ל. היא נעזרה בתחילה בכיסא גלגלים, אך מאז היא חיה חיים מלאים.
יהלום נולדה וגדלה בקיבוץ כנרת. היא רקדה כנערה וחלמה להיות רקדנית. היא הכירה את רפי שהפך לבן זוגה והתגייסה לשרת כמפקדת של חיילות מנהלת לשכת המפקדים בגדוד שריון 184. כמצטיינת קורס, היא יכלה לבחור היכן לשרת ובחרה בשירות קרבי בסיני.
בתחילת מלחמת יום הכיפורים, בשעה שתיים בצהריים, ענת נפצעה בהפצצות על הבסיס. היא איבדה דם רב. "ההפצצות היו בלתי פוסקות. היה מאוד בעייתי להנחית מסוק חילוץ. בסוף, הגיע טייס אמיץ ממערך החילוץ", סיפרה יהלום לשווים. "החילוץ נמשך שעות ארוכות. המטוס נחת כמה פעמים בדרך. איבדתי המון דם".
במשך 12 ימים הייתה יהלום מחוברת למכשיר הנשמה. "עברתי 27 ניתוחים. עשו הכול בשביל להציל אותי", היא מספרת. כשבן זוגה רפי הציע לה נישואים, הרופא שטיפל בה הבהיר לו שהיא לא תלמד, לא תלד, לא תעבוד והיא תשב על כיסא גלגלים כל החיים.
"בלוויה של אותו רופא, הלכתי מאחורי הארון עם כל הנכים. רפי אמר לי: 'הלוואי שהוא היה קם רק לרגע לראות אותך הולכת'", נזכרת ענת.
בשנת 1977, לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים, ענת סגרה מעגל ופגשה את נשיא מצרים, אנואר סאדאת. בגין הזמין אותה לטיסת השלום ועליה חמישים נכי צה"ל. מהצד השני, היו חמישים נכים מהצבא המצרי.
"מצד אחד, היה מאוד מרגש. מצד שני, זה קרה סך הכול ארבע שנים אחרי המלחמה. אז למה לא חתמו על הסכם השלום קודם? למה כל זה היה צריך לקרות? כל ההרוגים, הפצועים, השכולים. למה זלזלו בנו?", תהתה יהלום.
שנים רבות, התניידה ענת על כיסא גלגלים. רק מאוחר יותר, לאחר שסיימה ללמוד חינוך ואמנות, היא התחילה את המסע ללכת. "הבנתי שעבורי יש שני צירים מאוד חשובים בשיקום: הספורט והעבודה. שחיתי כל יום. רפי היה לוקח אותי לבריכה ומחכה שאסיים לשחות. אמא שלי הייתה שומרת על הילדים שלנו", היא מספרת.
בשנת 2001, קבוצה של נכי צה"ל נסעה לארצות הברית למסע אופניים, שם רכבו על אופני יד. בסוף המסע, הם הביאו את האופניים לארץ. ענת עבדה אז בתור סגנית ליו"ר מחוז תל אביב בארגון נכי צה"ל.
"גייסנו תקציבים וקנינו ארבעה זוגות", היא משחזרת. "הבנתי שבעזרת האופניים האלו אוכל לעשות מרתונים". אבל הדרך לא הייתה קלה. שלוש פעמים בשבוע, ענת קמה בארבע וחצי בבוקר, רכבה על אופני היד שעתיים וחצי או שלוש שעות, התארגנה ונסעה לעבודה.
הדבר הכי חשוב שאדם צריך לעשות לדעת ענת בסוף מרתון הוא לשמור כוחות למרתון הבא. לחלק נכון את הכוחות והמשאבים בשביל להגיע לשם. את אחת הפסגות היא כבשה במרתון היוקרתי בניו יורק.
"בקילומטר ה-37 לרכיבה, הרגשתי שאני לא יכולה יותר, אבל במרתון אין דבר כזה להפסיק באמצע. חשבתי לעצמי שאני כבר לא ילדה. אני בת 55", היא מספרת לשווים. "ניגשה אלי אישה מהקהל ואמרה לי: 'את יכולה לעשות את זה'. המילים שלה נתנו לי את הכוח להמשיך. מכאן, לקחתי תובנה לחיים: כל אדם שקשה לו צריך אדם שיאמין בו. גם השיקום הוא בעצם כמו מרתון, במילה שיקום מתחבאות שתי מילים: ש-יקום. כל יום, קמים לחיים חדשים. כמו שהנכות היא לכל החיים, גם השיקום הוא לכל החיים. יש אנשים שמצניעים את הנכות. הם מצפים לחזור להיות כפי שהיו. אבל זה לא ריאלי. צריך לבנות חיים עם הנכות ולא להתבייש בה. הניצחון הפרטי הכי גדול שלי הוא שהקמתי משפחה".
הסטיגמות ליוו את ענת מאז שהפכה לנכה. "סטיגמות לא תמיד באות ממקום רע. לפעמים, הן באות מדאגה או חשש", היא מספרת. "פעם, הלכתי לראיון עבודה. הייתה שיחה מאוד חברית ביני לבין המראיין. סוכם שאתחיל לעבוד ביום ראשון. אז, הוא שאל: 'מה התחביבים שלך'? סיפרתי שאני אוהבת לרכב על אופני יד. הוא שאל מה זה ועניתי שמדובר באופניים לנכים שלא יכולים לרכב עם הרגליים. הוא שאל למה אני צריכה כאלה ועניתי שאני נכת צה"ל. אז הוא אמר שלא מתאים שאעבוד אצלו".
ענת פרצה בבכי. באותו הערב התקיים אירוע בבית הלוחם. "קיבלתי מדליה, אבל אחר כך כתבתי את הפוסט הראשון שלי בפייסבוק. צירפתי תמונה עם המדליה וכתבתי: 'לא רוצים מדליות. תנו לנו לעבוד'. העבודה משלבת בחברה. היא נותנת תחושת משמעות. הילדים שלי התקשרו להגיד לי שהפוסט התפוצץ ברשת".
המסר של ענת חד וברור: "יש למדינה עוד הרבה מה ללמוד ולתקן. אבל אין עלינו. אין עוד מדינות בעולם שיש בהן ארגונים כמו בית הלוחם שנותנים כוח. אנחנו תומכים אחד בשני. המשפחה שלי מאוד תמכה בי. למי שאין משפחה תומכת, מדינת ישראל היא המשפחה".
עוד היא אומרת כי "עכשיו, מתחילים לשנות את התפיסה החברתית. יש מפקדות מאוד בכירות בשירות קרבי. אז היינו שתי פצועות במלחמת יום כיפור, אני נפצעתי במצרים ומישהי אחרת נפצעה בסוריה. היום יש הרבה יותר פצועות. אני לא פונה לאף אחד. כשתיעלם תרועת הפסטיבלים וכל אחד יחזור לחייו, אז יתחיל התפקיד שלי. אני מאד מתמצאת במיצוי זכויות. אשמח לעזור למי שאוכל במה שאוכל. יש לי הרבה מה לתת".
אם תרצו להזמין את ענת להרצאה, אתם מוזמנים ליצור איתה קשר במייל: anat@anatyahalom.co.il
לאתר של ענת – לחצו כאן
