יש אנשים שמקימים אנדרטת זיכרון או שלט הנצחה. גלית דן החליטה להקים מקום חי ופועם – מקום שמזמין אנשים להרגיש. לא לחשוב על אוטיזם, לא ללמוד עליו בהרצאה, אלא לחוות, ולו לרגע, איך זה להיות מי שלא תמיד מובן, בעולם שמדבר בשפה אחרת.
דן היא אמה של נויה ז"ל, ילדה בת 13 על הרצף האוטיסטי שנרצחה יחד עם סבתה כרמלה בקיבוץ ניר עוז בבוקר ה־7 באוקטובר. "נתתי לנויה לישון אצל סבתה שהיא אהבה כל כך אחרי ארוחת שישי", היא משחזרת בשיחה עם שווים. "היינו בממ"ד 23 שעות. ב-12 בערך היו סימני החיים האחרונים מהן. היא השאירה לי הודעה מוקלטת ששמעתי הרבה אחרי: 'אמא, היה בום גדול, כל החלונות של סבתא שבורים ויש הרבה רעש'. זאת הייתה ההודעה האחרונה ששמעתי ממנה".
נויה, ילדה סקרנית, חכמה ורגישה, הותירה אחריה חלל עצום, אך לדברי גלית גם מורשת שקטה ועיקשת: הרצון שאנשים יגלו סובלנות, יראו אותה, ואת כל מי שברוב הזמן נסתר מן העין. "ככל שנויה גדלה זה הורגש יותר והילדים פשוט לא קיבלו אותה", מספרת האם. "היא לא הצליחה להביא חברים הביתה והייתה מסתגרת בגלל זה".
בהתחלה גלית החליטה לא לשתף את בתה באבחנה עד שתחליט איך לעשות את זה, אולם אחרי שנויה צפתה בתוכנית "סליחה על השאלה" בכאן 11, היא פנתה מיוזמתה לאמה: "אמא, נראה לי שאני אוטיסטית". גלית ענתה לה: "את הילדה הכי חכמה שאני מכירה".
מתוך השבר נולד רעיון
ההחלטה של גלית כיצד להנציח את נויה הייתה לה ברורה מההתחלה. "לא רציתי משהו שהוא שלט או פסל", היא אומרת ומספרת כי דרכה להתמודד עם האבל שונה מזו של אחרים. בעוד שיש מי שבוחרים לדבר על יקיריהם ולספר את סיפורם שוב ושוב, היא מוצאת נחמה דווקא בעשייה. "לדבר עליה קשה לי מאוד, אבל ליצור משהו חי, עם משמעות וערך, מאפשר לי להמשיך לנשום ולהנכיח אותה בלי לפרק את עצמי בכל פעם מחדש".
כך, מתוך השבר והאובדן, נולד רעיון: מרכז חווייתי שבו אנשים נוירוטיפיקלים ייכנסו למסע חושי, תקשורתי ורגשי שידמה מעט את האופן שבו אנשים על הרצף חווים את העולם.
לא מדובר במוזיאון ולא בהרצאה חינוכית. "זה לא יהיה הסבר אינטלקטואלי", גלית מדגישה. "זה יהיה דרך חוויה, תחושה, אווירה. מסלול שבו המבקר פוגש עומס חושי, קושי בפענוח מסרים, חוויות של אי־הבנה, זרות בקשר אנושי, וגם רגעים של קסם, עומק ויופי".
המרכז עתיד לקום ב"גרובטק", מבנה ייחודי במועצה האזורית אשכול ומקום שנויה אהבה במיוחד. היא השתתפה שם בחוגים, סדנאות, פעילויות של עשייה, בישול ואסטרונומיה. "זה מקום שהוא המהות של נויה", אומרת אמה, "מלא עניין וסקרנות".
"סובלנות היא שריר"
היוזמה נולדה בשיתוף עמותת "אלומות אור", שמפעילה רשת בתי ספר וגנים לילדים על הרצף, ועם המועצה האזורית אשכול. כבר בימים הראשונים אחרי האובדן הציעו אנשי העמותה ללוות כל דרך הנצחה שתבחר. גלית בחרה בדרך שמבקשת להפוך כאב לפרקטיקה של טוב.
המרכז מיועד לכולם: למשפחות, צוותי חינוך, תלמידים בבתי ספר, סבים וסבתות. "לקשר הבין־דורי יש חשיבות אדירה", אומרת גלית. לדבריה, הקשר בין נויה לסבתה כרמלה היה עמוק מאוד. "קשר מכיל, נטול שיפוט. היא קיבלה אותה בדיוק כמו שהיא. נויה ראתה אותה כדמות מושלמת ואהובה, ובאופן אירוני ככה היא סיימה את חייה – בזרועותיה של סבתא כרמלה".
מתוך החיבור הזה, החזון התרחב. לא רק אוטיזם, גם זיקנה, גם שונות, גם כאב. "כשאתה מעביר מסר של סובלנות – אתה מעביר אותו לכולם. סובלנות היא שריר. וכשמפתחים אותו אצל ילדים ואצל אנשי חינוך, נוצר עולם קצת יותר טוב". גלית עצמה עובדת שנים בחינוך מיוחד ולומדת לתואר שני בביבליותרפיה. העולם של ילדים על הרצף מוכר לה מהזירה הביתית והחינוכית.
פתחה מימון המונים
המרכז, שעתיד לקום במימון המונים, עדיין נמצא בתהליך יצירה. החדרים, החוויות והפרטים, כולם נרקמים תוך מחשבה יתרה. הכיוון ברור: לא עוד הסבר על שונות, אלא הזמנה לפגוש אותה מבפנים. "אני ממש מקווה שהחוויה תהיה מספיק רחבה ומספיק מורכבת, שכל אחד יוכל לקחת אותה אתו הביתה ולהזדהות מהמקום האישי שלו".
לסיום, היא בוחרת במשפט שרלוונטי מאוד לימים האלה ומזקק את כל המהלך: "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן". בתוך מדינה שמדממת, בתוך חברה שמתקשה להכיל, גלית דן מבקשת לבנות מקום שבו לומדים להרגיש ואולי, דרך זה, גם להיות קצת יותר אנושיים.
