כשהאורות עולים על הבמה בהצגה "הדוב השומר עליי", ברור מיד שזה לא עוד סיפור משפחתי רגיל. שני אחים, חלל אינטימי, דיאלוג חשוף – ומתח שמרחף מעל הכול: היום שאחרי לכתם של ההורים. זהו ציר עלילה שכתב סתיו רייכנטל, בן 22, שחקן ובוגר להקה צבאית. בהצגה משחק סתיו לצד אחיו לוטם, בן 23, על הרצף האוטיסטי שהוא שחקן ומרצה.
בהצגה מגלם לוטם את דודו, אח על הרצף האוטיסטי שחי בעולם של חוקים נוקשים ואוסף קלטות וידאו ישנות. סתיו מגלם את ג'וני, האח "הנורמטיבי", שחקן מיוסר וכושל שלאחר מות אמם נותר לטפל באחיו לבדו.
כשיש איום במכירה על הדירה המשפחתית, הכול מתפרק והאפשרות לשלוח את דודו להוסטל הופכת ממשית – הקשר של האחים עומד על שרטון. "בסוף מה שהם מבינים", אומר סתיו לשווים, "זה שהם שומרים אחד על השני, לא מתוך חובה – אלא מתוך בחירה".
הבחירה הזו אינה מקרית. היא נטועה עמוק בביוגרפיה המשותפת של האחים מאז ילדותם ביישובי גדרות. מארגז תחפושות ובריכה שהפכו על פיה כדי להעלות עליה הצגות משפחתיות – ועד להשתלבות בתיאטרון משלב – הם תמיד היו יחד. "הכימיה והדינמיקה שלנו לבד על הבמה זה משהו שפינטזנו עליו שנים", מספר סתיו.
הרעיון להצגה נולד בוקר אחד, זמן קצר לאחר שחרורו מהצבא של סתיו. "יצאתי עם קפה למרפסת ופתאום הסיפור עבר לי בבת אחת בראש. תוך שעתיים כתבתי טיוטה ראשונה", הוא מספר.
לוטם, שקרא את הטקסט הראשוני, התקשה בתחילה להתחבר. "הטקסט היה מורכב, לא ישב לי בפה", הוא מודה. "בעיקר הקושי היה שזה גם נושא חשוף מאוד, שלא פשוט לי לדבר עליו ואפילו מביך. זה להבין ולקבל את זה שאתה שונה. גם חששתי מאוד מתגובות של אנשים. אבל אהבתי מאוד את זה שהטוב מנצח", הוא מסביר ומתכוון לא רק לעלילה, אלא לדינמיקה בין האחים שמסרבים להתפרק גם כשהכול לוחץ.
התגובות לא איחרו לבוא. בבכורה בבית העם גדרות – "הבית השני שלנו", כפי שמגדיר לוטם – נמכרו כל הכרטיסים מפה לאוזן. 300 מקומות התמלאו והקהל עבר, לפי סתיו, "רכבת הרים רגשית – מבכי לצחוק ואז שוב דרמה. הדבר שהכי בלט לאנשים. זו החברות בינינו על הבמה. אם מישהו מתבלבל — השני מציל. רואים שאנחנו שם אחד בשביל השני", הוא הסביר.
אבל "הדוב השומר עליי" אינה רק הצגה על מערכת יחסים מיוחדת של אחים. היא גם הצגה על הורים – ובעיקר על פחד. טליה רייכנטל, אמם של סתיו ולוטם, מדברת בגלוי על הדאגה שמלווה אותה. "ידעתי שהמחזה עוסק ב'אחרי לכתִי'", היא אומרת לשווים. "אבל לא ידעתי עד כמה. זה נושא שמעסיק כל הורה לילד עם צרכים מיוחדים: מה יהיה כשכבר לא נהיה כאן".
טליה מספרת על גידול הילדים בסימן "אחאות של ביחד" – זמן איכות לכל ילד, עידוד לקשר הדדי וקרוב ביניהם ושמירה על איזון. ועדיין, החרדה קיימת. "הכי קשה זה לדעת שהם יחיו אחרי לכתנו – בלעדינו בעצם", היא אומרת. "את רוצה שיהיה טוב, שמישהו ישגיח, שיהיה אכפת". לדבריה, הקהל – ובמיוחד הורים במצב דומה – לא נשארו אדישים. "חיבקו אותי, בכו. זה נוגע במקום הכי עמוק".
גם אצל סתיו, השאלות הללו לא נשארות תיאורטיות. "ברור שאני חושב על היום שאחרי, הוא אומר. "אני נולדתי עם חובה מוגדרת מהיקום. אתה אח לבחור על הרצף, אקשן. תחיה מכאן. זו ללא ספק אחריות אחרת, אבל אני מאמין מאוד בביחד שלנו".
אז מוסיף סתיו בחצי חיוך שמזקק אמת גדולה. "ובינינו, לוטם צריך להסתדר יותר מאיתנו. אנחנו אנשים הרבה יותר לא פשוטים ממנו. הם מבינים את העולם בצורה הרבה יותר טהורה – ואנחנו רק מסבכים את החיים".
האמירה הזו חושפת את נקודת המבט של סתיו: לא היררכיה של "מטפל" ו"מטופל", אלא חברות. הבחירה הזו מקבלת תוקף גם בפרגון שהוא מעניק לאחיו. "לוטם שחקן הרבה יותר טוב ממני. יותר כריזמטי, יותר חינני והוא מאלתר מטורף", מדגיש סתיו.
לוטם, מצידו, לא מחפש תהילה. "אני רוצה להיות שחקן איכותי", הוא אומר. "לא סטאר. מי שמבין את המקצוע". לצד המשחק הוא מרצה בבתי ספר ובארגונים על אוטיזם – ניסיון שמחלחל גם לבמה. "כמעט לא מדברים על זה על הבמה", הוא אומר.
בסופו של דבר, ההצגה "הדוב השומר עליי" מבקשת לומר דבר פשוט אך קשה בו בזמן: קשר לא נולד מהגדרה – הוא נבחר. לא כי חייבים, אלא כי רוצים. "זה המסר של ההצגה", מסכם סתיו. "לבחור אחד בשני, מתוך אהבה וחברות. לא מתוך חובה".
ההצגה הבאה תתקיים בבית העם גדרות ביום חמישי, 26 בפברואר, בשעה 20:00. "כבר חצי אולם מלא חברים. תיכנסו לאתר של בית העם ובואו", מסכם סתיו.
