העובד הסוציאלי אלעד גליל מתמודד עם פוסט טראומה מאז צוק איתן. כיום, הוא מטפל בפוסט טראומטיים בעצמו. בשיחה עם שווים, הוא מספר בגילוי לב על ההכרה, ההחלטה ללמוד תואר טיפולי והרצון שלו לסייע לאחרים.
אלעד היה חייל סדיר בחטיבת גולני במבצע צוק איתן. "בהתחלה, לא הבנתי שיש לי משהו. היו לי התפרצויות זעם", הוא מספר בריאיון. "היו עוד סימנים, אבל לא ידעתי לתת להם שם. חברים מהצוות שלי הוכרו עם פוסט טראומה ולא תפקדו ואצלי הכול היה טוב. אני עובד ומתפקד".
אלעד למד לתואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי בקרייה האקדמית אונו. הוא עבד במחלקת קידום נוער בגוש עציון. בין היתר, הוא איתר דיירי רחוב. הוא מסביר כי: "מדהים לראות נערים עוברים תהליכים. זה מתבטא בעיקר בדברים הקטנים. ראיתי נערים מתפתחים, מתגייסים, ומקימים משפחה. כל הזמן הייתי ליד התחום הטיפולי, אבל לא ממש".
בפגישה עם חברי הצוות שלו, הוא שמע על ארגון נט"ל, נפגעי טראומה על רקע לאומי. הוא הבין שאולי בנט"ל יכולים לסייע לו. רק לאחר תחילת הטיפול, הוא הבין שאולי יש שם למה שעובר עליו. "רק בטיפול, הבנתי שאולי זה משהו אחר", הוא הסביר. זמן לא רב לאחר מכן הוא התחיל ללמוד לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בשביל להיכנס לתחום הטיפולי.
הדרך של אלעד ייחודית מאוד. הוא מעביר סדנאות בעבודה עם עץ. "עבדתי בערך בכל דבר שקשור לבניין. לאבא שלי יש ידיים טובות. הוא הוריש לי את האהבה לעבודה עם עץ", מספר גליל. "ראיתי איך עבודה עם עץ מסירה הגנות. זה התחיל כשביקשו ממני, עוד כשעבדתי בקידום נוער, לבנות זולה עם כמה נערים".
משם, הסדנאות של אלעד גדלו והתעצמו. לפעמים, הוא מעביר סדנאות לפוסט טראומטיים. "אני חש המון הזדהות כלפיהם. אבל אני משתדל לא לתת עצות. ברור לי שכל אדם עבר דברים שונים וחי חיים שונים. עדיין, קשה לי לראות אנשים שמתפרקים או אנשים שאני מבין בין השורות שהחיים שלהם מתפרקים. יש רמות תפקוד שונות עם פוסט טראומה. אבל אז אני חוזר לאישה ולשני הילדים המדהימים שלי וחושב על כל הטוב שיש לי בחיים", הוא מסביר.
אלעד נלחם גם במלחמת חרבות ברזל. "המלחמה נתנה לי הזדמנות לסגור מעגל. שירתתי עם הצוות שלי במילואים קרוב לגבול לבנון. החשש הגדול היה שהלבנונים ייכנסו לישראל. חשבנו שנצטרך להיכנס ללבנון. היה דיבור של כמה בצוות שלנו שלא נכנסים ללבנון", הוא מתאר. "זה פחד אלוהים. יש לנו משפחות. מפקד הפלוגה בא לדבר איתנו. הוא נתן מקום לפחד. זה היה הבדל מאוד משמעותי מהחוויה שהייתה לנו בסדיר".
כיום, אלעד ומשפחתו בשליחות בעיירה הקטנה האמפי שבהודו מטעם ארגון "לב יהודי". "חלק מהשליחות הוגדרה כסיוע לפוסט טראומטיים. יש פה מלא פוסט טראומטיים. מרגש אותי לראות את ההבדל בין אנשים שמגיעים לטיול אחרי צבא בשביל לברוח מהכול לבין אנשים שמחפשים משמעות", הוא מציין. "יש פה יותר ויותר אנשים שמחפשים את הריפוי. אגב, גם גברים וגם נשים. יש הרבה אנשים שנשארו לשנתיים של מילואים ישר אחרי השירות הסדיר. הם באים אליי בשביל לפרוק את הדברים הקשים שהם עברו. אני מעביר פעם בשבוע מעגל גברים ואשתי מעבירה פעם בשבוע מעגל נשים. אני רואה אותם מחפשים משמעות, נותנים מקום לרגשות שלהם".
לאלעד חשוב להעביר לכם מסר: "מה זה בעצם פוסט טראומה? מילת המפתח היא נרטיב. מה אנחנו מספרים לעצמנו שקרה לנו? אז כן, קרה לנו משהו. אבל חשוב שתחפשו את הריפוי. לי יש אישה מדהימה. היא אמרה לי: 'בסדר, יש לך את זה. אנחנו איתך. אבל זה לא אומר שאתה יכול להתפרץ, לצעוק ולשבור דברים. תטפל בעצמך, אחרת, אני לא אהיה פה'".
הוא ממשיך ומספר כי זה הציל אותו. "מה מגדיר אותי? זה שיש לי פוסט טראומה או זה שאני עובד סוציאלי, בעל, ואבא לשני ילדים מדהימים? אפשר לבנות חיים לצד הטראומה. חשוב מאוד איך לעשות את זה. חשוב מאוד שלא תספרו לעצמכם סיפור של התמסכנות או נזקקות. תחפשו את הריפוי והשיקום. תחפשו איך לעשות משהו עם החיים שלכם".
