הגר מנשה התעוורה לפני שש שנים. כיום, היא מעבירה סדנאות לילדים ומסבירה בצורה משחקית את החיים של עיוורת עם כלבת נחייה.
בשיחה עם שווים, היא מתארת את התהליך שעברה כלפני שנתיים, כשבתה הייתה בכיתה ב', נשאלה הגר אם היא מעוניינת לבוא לבית הספר שלה עם הכלבה. היא הסכימה. מכאן, התפתחו הסדנאות.
מדובר בסדנאות משחקיות. הגר מסבירה לילדים בצורה הומוריסטית וחווייתית על עיוורון. היא מביאה לילדים כיסויי עיניים ומדגימה כיצד משתמשים במכשירים מיוחדים מחיי היומיום של אדם עיוור. היא מספרת לילדים כיצד אנשים עיוורים יכולים להיות אקטיביים.
בגיל תשע, התגלתה אצל הגר סוכרת נעורים. ההתמודדות הזו הכינה אותה לעתיד לבוא. הגר הייתה בת עשרים ושלוש. היא בדיוק התחילה לצאת עם מני, בעלה לעתיד. היא עבדה בבזק בינלאומי כקניינית רכש והתכוונה להתמקצע בתחום. אבל אז, פקדה אותה מחלת עיניים שאובחנה לאחר מכן כאובאיטיס, מחלה אוטואימונית נדירה.
"הרגשתי שאני רואה קורי עכביש. לצערי, נאלצתי לוותר על העבודה. הייתי בהרבה אשפוזים ובדיקות. מה אגיד למקום עבודה? אני אחסיר הרבה, אבל תקבלו אותי בכל זאת? אחר כך, עבדתי במקום בשם כל יכול. זה מקום עבודה מדהים", היא מספרת לשווים.
במרץ 2010 הגר ומני התחתנו. כשהגיעו למלון באמצע הלילה היא החלה לראות באופן מטושטש. "מני אמר שאולי זה מעייפות. הלכנו לישון. בשבת לאחר מכן הייתה שבת חתן ויום למחרת כבר התאשפזתי בבית חולים. לא היה לנו מושג למה אנחנו נכנסים למשך שנתיים וחצי של בדיקות ואשפוזים", היא סיפרה.
השנים חלפו. המצב קצת התייצב. הגר ראתה בעין אחת ונולדה לה בת. כשבתה הייתה בת 4, באוקטובר 2019, נאלצה הגר לעבור ניתוח בעין שבה ראתה. אמרו לה שהיא לא תרא במשך שבועיים, אבל שבועיים הפכו לשלושה, הפכו לחודש והראייה לא חזרה.
"אמרו לי שיש לי גז בעין", היא נזכרת. "הרופא היה מאד שקט כשהוא עשה לי את הביקורת. זה לא היה אופייני לו. אז הוא אמר: 'הרשתית שלך מאד פצועה. אני לא יודע אם תחזרי לראות'".
הגר שקעה במרה שחורה. היא חשבה על התרחישים הגרועים ביותר. "הייתי מארגנת את הילדה לגן איכשהו, נכנסת למיטה, ובוכה", היא משחזרת. כשנגיף הקורונה פרץ, הגר נשאר בבית. ההורים לא יכלו לבוא ולעזור ובעלה, איש חיל האוויר, היה רוב הזמן מחוץ לבית. אבל כאן הגיעה נקודת המפנה".
"הבת שלי הייתה רעבה ושאלתי מה היא רוצה לאכול. היא ענתה שגם פרוסה עם גבינה זה בסדר. היא כאילו הבינה שמשהו לא בסדר איתי. הוצאתי מהמקרר את המוצרים והתחלתי לנסות למרוח ואז הבת שלי שוב אמרה: "אבל כל הגבינה על הרצפה", מספרת הגר. "אז נכנסתי לשירותים, התקשרתי לבעלי ושאלתי מה לעשות. הוא הציע שאנסה למרוח עם כף אז שיחקנו עם הגבינה".
החוויה הזו נתנה להגר ביטחון. "מהפרוסה הזו עם גבינה, התחלתי להכין עוף בתנור, פלפל ממולא, פסטה אדומה. ראיתי שאנשים מסיימים את האוכל שלי. הוא טעים להם", היא אומרת.
גם ההליכה עם מקל הייתה להגר לא פשוטה. היא פנתה לקבל הדרכה שיקומית, סיוע שעיוורים ולקויי ראייה זכאים לו ממשרד הרווחה בשביל לשפר את עצמאותם בתחומים שונים. "זה היה מצחיק. המורה לניידות הייתה הולכת עם המקל ואני הייתי נותנת לה יד. רק אחרי בערך חצי שנה של שיעורים, הסכמתי להחזיק את המקל. התביישתי. מה יקרה אם אנשים יראו אותי עם מקל? למדתי ללכת עם המקל בפעם הראשונה. פתאום, הגיעה השכנה ממול ושאלה אם אני צריכה עזרה. עניתי שאני עם חברה. זה פרץ עבורי את המחסום כי היא לא אמרה כלום".
מאוחר יותר, החליטה הגר לקחת כלבת נחייה. ההתלבטות הייתה קשה. איך תחזיק כלב בבית? הרי מעולם לא היה לה כלב. היא הגישה את הבקשה למרכז הישראלי לכלבי נחייה בבית עובד. בסופו של דבר, נמצאה כלבה מתאימה.
הגר יצאה לקורס בן עשרה ימים. מדובר בקורס שבו מתחילים ללמוד באופן אינטנסיבי לחיות עם כלבת נחייה. "בכיתי מלא במהלך הקורס. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת השלמתי עם זה שאני לא רואה. מקל אפשר לקפל ולהכניס לתיק. כלבת נחייה אי אפשר לקפל. כולם יראו אותי עם הכלבה. התגובות היו חמות ומחבקות", היא אומרת.
להזמנת סדנא, אתם מוזמנים ליצור קשר עם הגר במייל: Tairhagar@gmail.com
