כמעט שלושה עשורים אחרי חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ו-20 שנה מאז הוסף לו פרק הנגישות, ישראל יכולה להציג תשתית חוקית מרשימה. בפועל, הדרך לשוויון אמיתי עדיין רחוקה.
על פי נתוני סקרי אוכלוסייה ומחקרים עדכניים, בין 1.7-1.5 מיליון אנשים בישראל מגדירים את עצמם כבעלי מוגבלות, כלומר כ-18-17 אחוזים מכלל האוכלוסייה. אלה כוללים מגוון סוגי מוגבלויות – פיזיות, חושיות, נפשיות ושכליות, והם חלק משמעותי מהחברה הישראלית.
הבסיס החוקי הונח כבר בשנת 1998, עם חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. ב-2005 הגיע התיקון הדרמטי, פרק הנגישות, שחייב לראשונה הנגשה של מבנים, תשתיות, שירותים וסביבה לאנשים עם מוגבלות. בעקבותיו הותקנו עשרות תקנות בתחומים מגוונים: מבנים חדשים וקיימים, שירותים לציבור, תחבורה, חינוך, מקומות ציבוריים פתוחים, אתרי אינטרנט ואפליקציות.
"אלא שחוק בישראל אינו עומד בפני עצמו – הוא מפנה לתקנות, והתקנות מפנות לתקנים", אומר יובל וגנר, מייסד ויו"ר נגישות ישראל בריאיון לשווים. "כל עוד התקנות אינן מאושרות או מיושמות, החוק נותר כמעט חסר שיניים".
עמותת נגישות ישראל, פועלת כבר יותר משני עשורים כגורם אזרחי מרכזי שמניע שינוי בשטח, משלבת פעילות הסברתית, ליווי מקצועי לארגונים, הכשרות, קידום חקיקה ומאבקים ציבוריים, מתוך תפיסה שנגישות היא זכות אזרחית בסיסית ולא מחווה. נגישות ישראל הייתה שותפה מרכזית בקידום תקנות הנגישות, בהטמעת חשיבה אוניברסלית בתכנון ובפיתוח שירותים, ובהצבת אנשים עם מוגבלות בלב השיח.
במשך שנים ארוכות החוק היה קיים, אך ללא יישום משמעותי, עד שעמותת נגישות ישראל עתרה לבג"ץ נגד משרדי הממשלה והכנסת, מה שהוביל להאצת תהליך החקיקה המשנית. בעתירה נטען כי משרדי הממשלה "גוררים רגליים" בהשלמת תקנות הנגישות, כמעט 20 שנה אחרי החובה החוקית.
בעתירה, שמתנהלת מאז 2008 והובילה לצווים מוחלטים, מצוין שהעיכוב פוגע בזכויות יסוד של אנשים עם מוגבלויות, כולל פצועי צה"ל, בתחומי חירום, חינוך, בריאות ותשתיות. העמותה מבקשת מבית המשפט להטיל סנקציות כספיות חודשיות כדי להבטיח אכיפה ולהפוך את הזכות לנגישות למציאות.
מה הושג בתחום הנגישות
מאז החלת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות והוספת פרק הנגישות ב-2005, הושגו הישגים משמעותיים. לדברי וגנר, אחד ההישגים הבולטים הוא תחום המבנים החדשים. "רוב המבנים החדשים מתוכננים כבר לפי כללי נגישות, וכיום אי אפשר כמעט להוציא היתר בנייה למבנה ציבורי בלי תכנון נגיש. הנגישות נאכפת דרך היתרי בנייה ורישוי עסקים, וברוב המקרים מדובר ביישום ברמה גבוהה".
"המוסדות להשכלה גבוהה כמעט כולם נגישים פיזית וטכנולוגית – מרבית המוסדות מציגים רמת נגישות טובה יחסית, הן במרחב הפיזי והן במערכות הטכנולוגיות", אומר וגנר. "גם בתחבורה הציבורית העירונית נרשמה התקדמות. רוב שירותי התחבורה העירונית והבין עירונית, מותאמים לצרכים של אנשים עם מוגבלויות. אוטובוסים עירוניים מצוידים ברמפות, במערכות כריזה ובהתאמות נוספות, והמודעות לנושא גבוהה מבעבר".
"בתחום הדיגיטלי, גופים ציבוריים גדולים ומשרדי ממשלה מפעילים אתרי אינטרנט ושירותים מקוונים נגישים יותר מבעבר". מוסיף וגנר. "הישג ייחודי נוסף לישראל הוא החובה למנות רכז נגישות בארגונים שמעסיקים מעל מספר מסוים של עובדים, לצד חובת הכשרת עובדים למתן שירות נגיש. יש כאן מנגנון שלא קיים בהרבה מדינות אחרות, והוא חשוב מאוד. יש כתובת, יש אחריות, ויש למי לפנות".
"בנוסף, תחום התיירות, במיוחד בתי מלון בינוניים וגדולים, והנגשת מבני ממשלה ומוסדות ציבור, התקדמו בצורה מרשימה", הוא אומר. "הנגשה של אתרי אינטרנט ציבוריים ותשתיות חינוך במוסדות מסוימים גם היא בתהליך מתקדם, אם כי עדיין קיימים פערים. הישגים אלה מבססים מסגרת חוקית ומעשית שמאפשרת לאנשים עם מוגבלות ניידות ושירותים בסיסיים במגוון תחומים, ומראים כי יישום חלקי של החוק כבר משפר את חיי האזרחים באופן מוחשי.
לאן עוד יש לשאוף
לצד ההתקדמות, הפערים עדיין עמוקים. מבנים קיימים, עסקים קטנים ושירותים יומיומיים רבים לא הונגשו במלואם, גם שנים לאחר תום לוחות הזמנים שנקבעו בתקנות. דוחות מבקר המדינה קובעים באופן עקבי כי מבני ציבור ושירותים רבים אינם נגישים, למרות חובת ההנגשה.
"אחד התחומים הכואבים ביותר הוא מערכת הבריאות" אומר וגנר. "תקנות הנגישות לשירותי בריאות עדיין לא הושלמו במלואן, וחלות בפועל בעיקר על בתי חולים. מרפאות עצמאיות, שירותים פרטיים וקופות חולים רבות אינן מחויבות עדיין לציוד רפואי נגיש. זה אומר שאדם עם מוגבלות מגיע לבדיקה, ופשוט לא יכול להיבדק כמו שצריך. זוהי פגיעה ישירה בזכות לשירות רפואי שוויוני".
פערים חמורים קיימים גם בתשתיות העירוניות. "עד היום לא הותקנו תקנות מחייבות לנגישות מדרכות, מעברי חצייה, צמתים ודרכי גישה. כל רשות מקומית פועלת לפי הבנתה ויכולתה, מה שיוצר פערים חדים בין רשויות חזקות לחלשות, ובין שכונות ואזורים באותה עיר", מוסיף וגנר.
גם בתחום התחבורה התמונה מפוצלת. בעוד האוטובוסים העירוניים מציגים שיפור, התחבורה הבין עירונית והמוניות הנגישות נמצאות בפער משמעותי. עבור אנשים עם מוגבלות רבים, המשמעות היא תלות מוחלטת וחוסר יכולת להתנייד בחופשיות. בזירה הדיגיטלית, למרות התקדמות ניכרת, האכיפה מוגבלת. אתרי אינטרנט ואפליקציות של עסקים קטנים רבים אינם עומדים בדרישות, ולעיתים אין בדיקה או פיקוח אמיתי. "יש חקיקה, אבל בלי אכיפה זה לא עובד", אומר וגנר בפשטות.
זה (גם) בידיים שלנו
וכאן מגיע אולי המסר המרכזי של הראיון – האחריות אינה מונחת רק על כתפי המדינה. "אם אין תלונות, המערכת מניחה שהכול בסדר", אומר וגנר. "צילום, פנייה לרכז נגישות, תלונה לנציבות שוויון זכויות או לעמותת נגישות ישראל – כל פעולה כזו יוצרת שינוי". לדבריו, אקטיביזם אזרחי הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק.
ולמרות הביקורת, וגנר נשאר אופטימי. "נגישות היא לא הוצאה, היא השקעה. יש בישראל אוכלוסייה גדולה של אנשים עם מוגבלות שרוצה לעבוד, ללמוד, לשרת ולתרום. בלי נגישות בתחבורה, בבריאות, בחינוך ובתעסוקה, המדינה פשוט חוסמת את הפוטנציאל הזה".
אחרי כמעט עשרים שנה מאז תיקון החוק, תמונת המצב ברורה: ישראל התקדמה משמעותית בניירת, בחקיקה ובחלק מהיישום, אך עדיין רחוקה משוויון מלא. כאזרחים בעלי זכויות, חובה עלינו לתרום לשינוי – על ידי העלאת מודעות, דיווח, אקטיביזם אזרחי ועיניים ביקורתיות. הדרך לשם עוברת בהשלמת תקנות חסרות, באכיפה אמיתית ובעיקר בהבנה שנגישות אינה טובה למיעוט, אלא תנאי בסיסי לחברה שוויונית, מתפקדת ומכבדת את כל אזרחיה.
