בסטודיו קטן, בין בדים, חוטים, מכונת תפירה וצבעים, תאיר דהן (27) מחיפה עושה פעולה פשוטה לכאורה: תופרת. אבל מאחורי התנועה החוזרת של המחט, מאחורי תיקי האיפור, הסקראנצ’יז ונרתיקי הבד – מתרחש תהליך עמוק הרבה יותר. תהליך של החלמה, של חיבור מחדש לגוף, ושל בניית עתיד.
"אהבתי לתפור עוד מילדות", היא מספרת. "לימדו אותי לתפור על מכונה ובבית הספר בפנימייה הייתי כל הזמן תופרת. זה היה ממש חלום שלי ללמוד את זה באופן יותר מקצועי".
לפני כשנה וחצי, החלום הזה קיבל צורה ממשית: תאיר התחילה ללמוד תפירה באופן מקצועי ומשם – הדרך כבר נסללה מעצמה. היום היא יוצרת תיקי איפור, תיקים דמויי עור, קייסים לסיגריות, סרטים לשיער, סקראנצ’יז ועוד. "העסק החדש שלי ממש לקראת פתיחה", היא אומרת בהתרגשות. "חברות כבר ביקשו ממני לשמור להן פריטים".
אבל מאחורי היצירה עומד סיפור מורכב. תאיר מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת, שאובחנה רשמית בגיל 18, אך נוכחת בחייה מאז הילדות. "עברתי אירועים טראומטיים ממושכים שלא הייתי צריכה לעבור", היא אומרת בכנות. "קשה לי מאוד לחשוף את הפרטים, אבל זה השאיר בי חותם".
במשך שנים כללה ההתמודדות חרדות קשות, קושי להגיע לטיפולים, קשיי תקשורת וניתוקים תכופים. "התחלתי טיפולים מגיל קטן, אבל לא כל כך שיתפתי במה אני עוברת. כשהגעתי לפנימייה היה לי מאוד לא פשוט, אבל שם הבנו יחד מהיכן הקשיים נובעים".
תאיר מתארת את אחד המשברים הגדולים ביותר שאותו חוותה לפני שנתיים: "זאת הייתה תקופה רעה מאוד. כל האירועים שקרו והזיכרונות פשוט צפו. לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית. היו לי הרבה ניתוקים ולא היה יום אחד שלא בכיתי בו. המזל שלי היה שלא הייתי לבד והיו סביבי אנשים שיכולתי לדבר איתם".
מאחורי תהליך הריפוי יש דמות אחת שמחזיקה את הקרקע גם ברגעים הקשים ביותר. עבור תאיר דהן, הדמות הזו היא אמא שלה: "היא הדמות הכי משמעותית בחיים שלי. היא תמיד תמכה בי, תמיד הייתה שם בשבילי. מהבחינה הזאת – לגמרי זכיתי".
הקשר ביניהן שזור גם בתוך היצירה. תאיר תפרה לאמה סינר למטבח כי היא אוהבת מאוד לבשל ותיק קטן נוסף. היצירות האלה היוו עבור תאיר מחוות קטנות של אהבה שתורגמו לחוט ולבד. "היא מתרגשת ושמחה עבורי ממש. היא הכי רוצה בשבילי שהעסק יצליח ושיהיה לי טוב", אומרת תאיר.
למעשה, אמה הייתה זו שהציעה לה להפוך את התפירה – אהבת הילדות – לעסק של ממש. "היא אמרה לי שאני צריכה להשתמש במה שאני כבר יודעת, ובמה שאני אוהבת. תכלס – למה לא בעצם?", מבהירה תאיר.
מאותו רגע, התפירה קיבלה מימד נוסף. לא רק כיצירה, אלא כדרך. "כשאני תופרת, קורה לי משהו בגוף", מתארת תאיר. "זה מפעיל אצלי את הצד היצירתי, אבל מעבר לזה – זה עושה לי טוב. העבודה עם הידיים, עם החומר, עם הקצב של המכונה – כל זה מקרקע אותי מאוד".
הרגע שבו הבינה עד כמה העשייה הזו משפיעה עליה הגיע רק בדיעבד. "ישבתי עם מתאמת הטיפול שלי ועשינו סיכום של השנה. פתאום קלטתי שכבר חודשים שאין לי ניתוקים בכלל. מאז שהתחלתי לתפור בצורה רצינית יותר – זה פשוט נעלם", היא מתארת.
עבור מי שהתמודדה שנים עם ניתוקים ברמה גבוהה, ההבנה הזו הייתה מטלטלת. "כבר חצי שנה שאין לי ניתוקים", היא מספרת. "אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל עצם זה שהייתה תקופה כל כך ארוכה בלי זה – זה שוק. זה נותן תקווה".
כיום, כשהעסק שלה נמצא לקראת פתיחה, תאיר מתרגשת וגם חוששת. "מוזר לי לחשוב שמשהו שאני הכנתי יהיה שייך למישהו אחר, והוא יגיד: 'זה שלי'. זה נותן ערך ליצירה שלי", היא מדגישה אבל גם מסייגת: "אני מפחדת מאוד מתגובות, אבל מזכירה לעצמי שאני נותנת את הנשמה שלי". לצד ההתרגשות יש גם קול פנימי שחושש. "אני מפחדת מאוד מתגובות, אבל מזכירה לעצמי שאני נותנת את הנשמה שלי בכל דבר. כבר קיבלתי פידבקים מפרגנים. אני שמה את הלב שלי בכל פריט".
למי שמתמודדים עם טראומה מורכבת או קשיים נפשיים, יש לה מסר אחד ברור: "תמצאו משהו שעושה טוב – וללכת איתו עד הסוף. זה יכול להיות עסק, תחביב, חוג או כל דבר שנותן משמעות. המשמעות הזאת היא הבסיס שמחזיק".
בקרוב, המשמעות הזו תהפוך גם לנוכחות פיזית: ניתן יהיה להזמין את מוצריה של תאיר מכל הארץ, וב-23 בינואר 2026 היא תציג בדוכן בקניון עזריאלי חיפה –תיקי איפור, תיקים דמויי עור, סקראנצ’יז וסרטים לשיער ועוד שלל פריטים – כולם בעבודת יד. כך, תפר אחר תפר, אהבת ילדות הופכת לדרך חיים – ולמרפא.
