נעם רקובר היא נערה בת 17 מבנימינה, מאובחנת עם אוטיזם ומתמודדת עם הפרעת אכילה והפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה). ביוני 2024 היא פרסמה את ספרה "עיניו הירוקות".
"מגיל צעיר הייתי כותבת סיפורים עלילתיים קצרים", סיפרה נעם בראיון לשווים. "שירה אפילו לא הייתי קוראת, אבל כשהייתי בבית מאזן הייתה סדנה שבה קיבלנו משימות שירה וככה התחלתי לכתוב. זה עזר לי להבין את עצמי ולעשות לעצמי סדר בראש. עד אז לא ידעתי אפילו לענות על השאלה 'איך את מרגישה?'".
באמצעות הכתיבה הבינה נעם למה היא זקוקה מעצמה ומאחרים. "כל פעם שעולה לי רעיון, אני מתחילה ישר לכתוב. אני לא חושבת על מי שיקרא את זה. זה קודם כל בשבילי", היא הסבירה.
מצבה של נעם הוחמר בתקופת הקורונה כשהייתה בת 12. "התחלתי להסתגר יותר ויותר בחדר ובתוך עצמי. לא הייתי נכנסת לשיעורים בזום", היא נזכרת. "זה לא שהתרחקתי מהמשפחה כי לא רציתי להיות איתם. רק כשהקורונה החלה לדעוך, הבחינו הוריה שמשהו לא תקין.
"הגעתי למצב שהייתי קמה בבוקר ואומרת להוריי שאני לא מסוגלת ללכת לבית הספר. לא יכולתי לצאת מהמיטה. כל מטלה הייתה קשה לי מדי. בשלב מסוים הוריי גילו את הפגיעה העצמית שלי ושלחו אותי לאשפוז יום – זה בעצם בית ספר בתוך בית חולים לבריאות הנפש. ניסו לייצב אותי שם באמצעות תרופות, אבל אחרי חודש וחצי הם אמרו שהם לא יכולים לעזור לי אז השתחררתי הביתה", היא סיפרה לשווים.
לפי נעם, באשפוז השני הצליחו לעזור לה. "למדתי מיומנויות חשובות, אבל בשלב מסוים הגעתי שוב למצב שבו העבירו אותי לאשפוז מלא – הפסיכיאטרית טענה שאני בהתקף פסיכוטי ומסוכנת לעצמי. הרוטינה הזו חזרה על עצמה שלוש פעמים", היא אמרה.
אחרי האשפוזים הללו העבירו את נעם לבית ספר פוסט-אשפוזי, שם קרה מקרה שבגללו שוב החלה להסתגר בביתה. "עשיתי ניסיון אובדני ואז החלטנו שאני חוזרת למחלקה הסגורה. הייתי שם חודש וחצי. זה היה בשנת 2022. ואז הגעתי לבית מאזן ושם הייתה התחלת המסע של ההתמודדות האמיתית ושל התקווה".
כשהייתה בת 15, בין אשפוז לאשפוז, עברה נעם אבחון, שקבע שהיא על הרצף האוטיסטי. "בגלל זה אני היום בבית ספר לילדים על הרצף. לפני האבחון ידעתי מה זה אוטיזם ולא חשבתי שיש סיכוי שאני אוטיסטית. אבל בכל מקרה כל האבחונים האלה לא משנים שום דבר מבחינתי. זה פשוט מצב שצריך להתמודד איתו", היא מדגישה.
את השירים שאיגדה לכדי ספר כתבה נעם עבור עצמה. "לפעמים הייתי מקריאה להורים שלי או לחברים. סבא שלי סופר וסבתא שלי הייתה מרצה לאומנות באוניברסיטת חיפה וברגע שנחשפו לשירים שלי, זה חיזק את הקשר בינינו שלא היה הדוק לפני כן", היא מספרת.
סבה הוא הסופר סם ש. רקובר – פרופ' אמריטוס לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שכתב עשרות סיפורים קצרים ורומנים, כולל ספרים אקדמיים.
על הרגע שבו החליטה להפוך את אסופת השירים לספר מספרת נעם: "המחנכת הנוכחית שלי ביקשה יום אחד שאשלח לה את כל השירים שכתבתי וכמה ימים אחר כך היא באה עם מחברת שבה היו כל השירים. זה מה שנתן לי את הרעיון. זה היה הרגע שבו הבנתי שאולי צריך לעשות עם זה משהו".
רבים משיריה של נעם עוסקים באהבה. שאלנו אותה מה היא אהבה עבורה: "פשרה בין אנשים. אבל לא בין הורה לילד. אהבה כזו צריכה להיות אהבה ללא תנאי. ההורים שלי מאוד אוהבים אותי. לפעמים קשה להם לבטא את זה באופן שאני זקוקה לו, אבל בסופו של יום הם האנשים שהכי אוהבים אותי בעולם, והם עשו בשבילי מאמצים אדירים".
את השירים, שבהם נראה שנעם מבטאת טענות כלפי הוריה היא כתבה בתקופה שבה ניסתה למצוא את מקומה בתוך המשפחה, לדבריה.
ספרה של נעם נחתם בשני שירים רוויי תקווה, על אף שהוא מכיל לא מעט שירים קשים מאוד על אובדנות, על חוויית פגיעה מינית ועל שאיפה למשהו אחר ממה שיש. הספר מכניס את הקורא אל תוך הווייתה הקשה והכואבת של נעם באמצעות כתיבה גולמית ללא יומרות וללא מחוות ספרותיות גרנדיוזיות, ללא מסכות. למעשה זהו מעין תיעוד חיים – יומן – אם תרצו, בפורמט של שירה.
מעמ' 47 ב"עיניו הירוקות":
ללא דופק
היום ההוא
שבו כולנו
היינו יחד.
היום ההוא
כשבעיני לא היה שום פחד.
היום ההוא שבו מה שקרה
לא נראה משום אופק.
היום ההוא לפני שהשארתם
אותי
ללא דופק.
"יש הבדל בין לרצות להבריא לבין לרצות לבקש עזרה כדי להבריא. אם רוצים רק להבריא – רוצים רק את התוצאה ולא את הדרך. הדרך היא לבקש עזרה", היא מסכמת. "אם הספר שלי יעזור למישהו להבין את עצמו או מישהו אחר קרוב אליו – אולי הוא יוכל לעזור לעצמו או לאחרים".
