ממרום גילי המופלג (37) שרדתי כדי לספר שמכל הצלקות שמותירה הטראומה, זו המורכבת בפרט (יש טראומה שאינה מורכבת? תוהה), אובדן הזהות הוא הקשה מכולם, בפרט לאדם נוירוטי כמוני, שמגיל לידה מתהלך בעולם כאילו הכל ברור לו, גם כשהכול נראה כמו קשקוש בלבוש.
בכיתה ב' כתבתי את השיר הראשון שלי, שכלל לחן, כוריאוגרפיה והעמדה, בגיל 9 התחלתי לנגן על פסנתר וכתבתי את הלחנים של עצמי וכבר אז היה ברור לי מהו מקומי בעולם: אני הייתי המתבוננת, המהרהרת, זו שנוקטת עמדה סתם ככה, על כל עניין, איזוטרי ככל שיהיה ואז מבטאת אותה – על הנייר, על הבמה, על הקלידים, על קנבס, על דיסק און קי.
את הניגודיות בין מכות עם בנים, קללות של אוהד משולהב בדרבי ומשחקי סטנגה-פיצוצים לבין כתיבת שירה, נגינה על פסנתר וריקוד, פחות הבנתי איך ליישב ולוואקום הזה בדיוק נכנס משבר הזהות שלי.
בטראומה, בשונה ממצב "נורמטיבי", החלקים השונים באישיותנו, אלו שמרכיבים את האינדיבידואל, אינם נמצאים בדיאלוג זה עם זה אלא במלחמת חורמה כאויבים מושבעים. כך נוצר קרע בין אדם לעצמו, האמון מתערער ומתרחק ותפיסת העצמי מיטשטשת.
בספרו "האדם מחפש משמעות" מדבר ויקטור פרנקל, ניצול שואה שהגה את שיטת הלוגותרפיה, על החשיבות במציאת הייעוד עבור בני אדם, על המהות שעוזרת להתגבר גם על האירועים הטראגיים והקשים ביותר, כשגם כשהכול מסביב מתפרק ואפילו במצבים של אובדן צלם אנוש – המהות נותרת נוכחת ומספקת סיבה מוצקה להיאחז בחיים.
במקרה שלו, היה פרנקל בשלבים מתקדמים של כתיבת התזה שלו לדוקטורט. הוא חש מחויבות עצומה לסיים את מלאכתו. למרבה האבסורד, החוויה הטראומתית במחנות השונים הוסיפה רבדים ואספקטים רבים, שעיבו את את התזה שלו והפכו אותה לשיטה הפופולרית שהיא היום, יחד עם ספרו שנחשב רב מכר שעומד גם במבחן הזמן.
קאט לזמננו – בדרך החתחתים שנקראת להיות מטופלת בשירות הציבורי, דרך אובדן כושר עבודה, כגרושה עם שניים שחוזרת לגור אצל ההורים, התוודעתי לאפשרות הקסומה של סל השיקום, שלדאבוני, לא מספיק מתמודדים בעלי פוטנציאל שיקומי נחשפים אליה. כעבור זמן שהרגיש כמו נצח וביורוקרטיה ממושכת, מונתה מתאמת שיקום בענייני.
זה רק כשנופלת ההבנה, לצד תהליך טיפולי, שיש צורך בעזרה או ליווי, שמעזים להודות בכך ולבקש אותה.
הליווי של המתאמת שמונתה לי היה החולייה האחרונה בשרשרת הטיפולית: ההוצאה לפועל.
בזכות הפגישות איתה, נאלצתי לסיים את המחשבות של עצמי, שקודם לכן התרוצצו לכל הכיוונים במהירות מופרזת, להציב יעדים ולקבל החלטות משמעותיות, כמובן, בקצב שלי. העובדה שהמתאמת האמינה בתהליך ובי בפרט, עודדה אותי להעז לחלום ואפילו, רחמנא ליצלן, להגשים. היא נתנה תוקף לשאיפות שלי וגרמה לי להאמין ואף להיווכח שהן הגיוניות ואפשריות.
יחד מיפינו את היכולות שלי, השאיפות והמאוויים, מול המגבלות והאילוצים שהחיים שלי מעמידים, הקשיים עימם אני מתמודדת ואפילו הטריגרים שעלולים להתעורר. לא ממקום שיפוטי, אלא מתוך ניסיון להתוות דרך יציבה, קבועה ומתגמלת שתיטיב איתי מכל הבחינות.
הקשיים והרצונות, ולו הכמוסים ביותר עלו בטבעיות תוך כדי שיחות נינוחות גם על עניינים בסיסיים ולא ממקום טכני, קר או מלאכותי.
התנועה הפשוטה הזאת, ההתעניינות בפרטים הקטנים מעלים באופן ספונטני גם סוגיות עמוקות ומורכבות וכמובן מבססות אמון ותחושת ביטחון להציף.
תוך זמן קצר, על פי היעדים שהצבנו בתוכנית השיקום, יצאתי מבית ההורים לדירה שכורה והתחלתי למסור הרצאות ממוקדות דרך עמותות וארגונים, שעוסקות לאו דווקא בסיפור חיי, אלא במתן כלים ספציפיים מזווית של משתקמת לשדרוג הליך השיקום ושילוב מתמודדי נפש בתחום התעסוקה.
זכיתי לדבר מול מתאמי שיקום, מעסיקים, משפחות שמגיעות לקבל ליווי ומשתקמים בעצמם ויש לי תקווה שהיד עוד נטויה. התחוור לי עד כמה נחוצה חוויית המתמודד כדי לשקף לצוות ולכלל המעטפת על הקשיים, הפחדים, הלבטים וחיבוטי הנפש הכרוכים בהתמודדות היומיומית ובתהליך השיקום.
קשה להישאר אדישה מול ההתגייסות של בכירים מהארגונים המובילים במשק לקבלת כלים והדרכה בשילוב מתמודדי נפש, כולל נפגעי פעולות איבה ומערכות ישראל במעגל התעסוקה, ועוד יותר מול משפחות שמעיזות להתגבר על הבושה או הגאווה ולהגיע מדי שבוע לקבל תמיכה ועצות בעניין הטיפול ביקיריהן.
השכר החברתי הנובע מהמהלכים הללו הוא שהכלים הנרכשים במפגשים עשויים לשמש אמצעי להבנת כל עובד באשר הוא, בין אם בעתות משבר או בזמן שגרה, שהרי טראומה/התמודדות נפשית הן מקרה קצה של ליקויים בדינמיקות חברתיות.
נקודת המוצא של העשייה הזו היא שכל משתקם או מתמודד יכול מתוך ניסיונו או כישרונו הטבעי לתרום לחברה באופן כלשהו, אך נדרשת לכך היערכות מוקדמת וגמישות מחשבתית.
גם הקורונה וגם המלחמה הממושכת האחרונה מלמדות שהחיים מזמנים תדיר צורך בשינויים תפיסתיים וארגוניים על מנת למקסם יעילות של עובדים, כמובן תוך שמירה על מערכת חוקים וגבולות.
בני האדם משתייכים לקבוצת היונקים, משמע שמארג החיים שלהם שזור זה בזה. השבטיות הזו מחייבת את האנושות לקחת אחריות על חבריה והתגמול הוא שבמקום שיהיו המתמודדים ל"עול" על החברה, להם מוקצים משאבים יקרי ערך כמו זמן, כוח אדם ותקציבים, יצליחו, בעזרת ערבות הדדית, לחזור לתפקד כאחד האדם ולתרום לקולקטיב.
סימפטום לטראומה קולקטיבית למשל, הוא חוסר היכולת להחזיק חוסר הסכמה. חלקים באוכלוסייה שמנהלים אורח חיים שונה זה מזה אינם מסוגלים להכיל את קיומם איש של רעהו ותופסים אותם כאויבים מרים יותר מאלו שמבקשים ברעתם.
טראומה מתפתחת כתוצאה מפגיעה, של בני אדם בעיקר. היא משגשגת בחסות הבושה, ההסתרה והאשמה. היא מתרחבת למעגלים הקרובים ומשם לרחוקים יותר, לדורות הבאים וכן הלאה. כך היא גם נרפאת, באמצעות תמיכה וחמלה. תפקיד החברה בריפוי אקוטי מתמיד והכלי המשמעותי ביותר – המודעות נמצא בהישג יד.
