כשהסטודנטית אלסה ג’ונסון מדברת על כך שכמעט 40% מהסטודנטים לתואר ראשון בסטנפורד רשומים כאנשים עם נכות, היא מבהירה מיד: “אני לא אומרת ש-40% באמת לא יכולים ללמוד, אני אומרת ש-40% הבינו שכדאי לקבל את היתרון הזה”.
לדבריה, המספר הזה לא נובע מעלייה דרמטית בנכויות קשות, אלא מהתרחבות מאוד גדולה של ההגדרות. “אנשים שומעים ‘נכות’ וחושבים על כיסא גלגלים או עיוורון”, היא אומרת. “אבל בפועל מדובר בעיקר בדברים הרבה יותר רגילים שאפשר ללמוד איתם”.
כך למשל, היא מסבירה, אבחנות כמו ADHD, חרדה, דיכאון קל, הפרעות שינה, מיגרנות, בעיות עיכול ואפילו רגישויות תזונתיות נכנסות תחת המטרייה של התאמות. “אלה דברים אמיתיים, כן”, היא מדגישה. “ברוב המקרים הם לא מונעים ממך לתפקד ביום-יום”.
לטענתה, כאן בדיוק מתחיל העיוות. “גם אם יש לחלק מהאבחנות האלו, אתה יכול ללמוד, לעבוד, לצאת, לעשות ספורט”, היא אומרת. “במבחן, פתאום אתה מקבל עוד זמן. זה לא איזון, זה יתרון”.
“לא צריך להוכיח שאתה לא מסוגל ללמוד”, היא חוזרת על כך. “צריך להראות שיש לך קושי כלשהו, והקושי הזה מתורגם אוטומטית להקלות”. מהבדיקה שלה, המערכת בנויה כך שקל יחסית לקבל עזרה ממנה, גם כשאין צורך בכך.
וכאן מגיע האפקט המצטבר. “ברגע שכמות גדולה של סטודנטים מבינה את זה, זה מתפשט מהר”, היא אומרת. “חבר אומר לחבר: תלך ל-OAE (Office of Accessible Education או משרד החינוך הנגיש), זה שווה. ופתאום זה כבר לא משהו חריג, זה חלק מהמשחק האקדמי”.
ג’ונסון מתארת את זה בפשטות: “המערכת לא אומרת לך שתרמה. אבל היא כן אומרת לך: אם תבקש הקלות, יהיה לך יותר קל. אז אנשים מבקשים”.
היא מודה שגם היא עצמה חלק מה-40%. “יש לי אנדומטריוזיס וזה הוכר כנכות”, היא אומרת. “קיבלתי חדר מעונות לבד, עוד ימי היעדרות ועוד זמן להגשות. לא כי לא יכולתי ללמוד, אלא כי המערכת מאפשרת את זה”.
לדבריה, הבעיה היא לא רק במספרים אלא באווירה שנוצרת. “כשחצי מהכיתה מקבלת הארכת זמן, מי שלא מקבל מרגיש שהוא זה שעובד קשה יותר בשביל אותו ציון”, היא אומרת. “אז הנקודה אינה מוסרית, היא פרקטית, לא להיות פראייר”.
סטודנטים רבים שפנו אליה אחרי הפרסום תיארו בדיוק את זה. “אמרו לי: ‘לא הרגשתי שמגיע לי, אבל הרגשתי שאין לי ברירה’“, היא מספרת. “זה לא רצון לרמות, זה רצון לא להישאר מאחור”.
בסופו של דבר, לטענתה, זו הסיבה שהמספר קופץ ל-40%. “לא בגלל מגפה של נכות”, היא אומרת, “זה בגלל מערכת שמעודדת קיצורי דרך ומלמדת אותך שהדרך הכי חכמה היא למלא טפסים”.
“אם אתה בונה מערכת שבה מי שמבקש הקלות יוצא מורווח”, היא מסכמת. “אל תתפלא שכולם מבקשים הקלות”.
בישראל קיימת מערכת התאמות לסטודנטים עם מוגבלויות במוסדות להשכלה גבוהה, הכוללת הארכת זמן במבחנים, תמיכה אקדמית, ציוד מותאם ופגישות ייעוץ, שמטרתה לאפשר לסטודנטים למצות את יכולותיהם.
שיעור הסטודנטים שמקבלים התאמות נמוך משמעותית מזה שדווח בסטנפורד שבארה”ב, כ-40% ומוערך בכ-18% מהסטודנטים עם מוגבלות, בעיקר כאלה עם מוגבלות משמעותית שפוגעת בתפקוד היום‑יומי או האקדמי.
