תקופת בית הספר היסודי מאופיינת אצל רבים בהתחלות חדשות: כיתה א', פעם ראשונה בבית הספר, שיעורים, הפסקות ומה שביניהם. אך עבורי, שנות היסודי היו השנים הכי קשות. את החרם שעברתי אני לא מאחל לאף אחד לעבור ופועל רבות כדי שבאמת אף ילד לא יצטרך לחוות את החוויות שאני חוויתי.
את הזיכרונות קשה לשכוח: אם זה היה שביקשו ממני לשתות מים מאסלה, שעלו תמונות שלי לרשת. כיתה ו' זכורה לי הכי לרעה, כשהכול התפוצץ לי בפרצוף, כשתלמידים פרסמו תמונות אינטימיות שלי בין קבוצות.
הגעתי למצב שהייתי היחיד בכל הכיתה שלא מוזמן לאירועים, הרגשתי מזעזע, הרגשתי שלא רואים אותי, שאני שקוף, שרוצים שאני פשוט לא אהיה. זאת הייתה חוויה מזעזעת. חרם זאת צלקת לכל החיים, משהו שהולך איתך לכל מקום. לרוב, מדובר גם בשילוב של החוויות הקשות שאתה עובר מול ילדים בכיתה לבין היעדרות הצוות החינוכי מהזירה. בין אם בשל היעדר כוח, משאבים או נכונות.
הייתי מסתגר בחדר לבד עם עצמי במשך שעות. אם היה דבר שהיה עוזר לי הרבה זה לשמוע שירים של האירוויזיון. תמיד אהבתי את האירוויזיון, זו הייתה הבריחה שלי מכל דבר אחר בעולם, הייתי יושב בחדר שם שירים ופשוט בורח מהמציאות.
אני זוכר שביום שנטע ברזילי ניצחה, הרגשתי שזה הזמן שלי לעשות שינוי גם בחיים הפרטיים שלי. לקחת את העתיד שלי בידיים שלי ולא לשקוע ולהיתקע במקום המאוד נמוך שהייתי בו.
היום אני משפיע הרבה על בני נוער, בעיקר מפרסם דברים ברשת שנותנים חוזק והמטרה שלי פשוט להוכיח לעולם שאפשר לצאת מהמקום הכי נמוך, להתחזק ולהפוך את היוצרות. להוכיח לילדים בכלל ובני נוער על הרצף בפרט, שהם לא לבד ושאפשר לצאת מכל מצב, גם כשמרגיש שהוא בלתי הפיך.
היום, שש שנים אחרי, אני במקום אחר, מקום שמקבל אותי, בבית ספר שכיף לקום אליו בבוקר וחברים שהולכים איתי לאורך כל הדרך. אני מרגיש שייך, אני לא בצד.
עכשיו, מהמקום החזק שלי אני מרגיש שזה הזמן לעשות שינוי. אנחנו כחברה צריכים להפסיק כי חרם זה לא משחק זה כלי נשק, זה כלי שהורג אנשים. זה הזמן לעצור את התופעה המטרידה הזו זה הזמן לשינוי בחברה.
כיום, כחבר במועצת התלמידים הארצית אני מחפש לא רק להשפיע בתחום ההסברה לבני נוער וילדים אלא גם בעשייה שתמגר את התופעה הנוראית הזאת על ידי קידום "החוק למניעת חרם חברתי בבתי ספר" בכנסת.
אני מאמין שאם ינתנו לצוותים החינוכיים כלים ומשאבים בנוסף לתהליכי הסברה לילדים בגילאי בית הספר הצעירים, נצליח לייצר שינוי אמיתי. אני אמשיך, בכל כוחי, להגיע לכמה שיותר ילדים וצעירים כדי שישמעו את הסיפור שלי וילמדו ממנו. ואולי להצליח להגיע גם לאותו ילד או ילדה, שנמצאים עכשיו לבד בחדר ומחפשים איזו תקווה להתלות בה. אפשר לצאת מזה, אפשר לנצח את זה. יש אור בקצה המנהרה.
תומר רייכספלד, בן 17 מירושלים, השתתף בסרט הדוקומנטרי בערוץ ניקולודיאון "אני לא לבד" שביים רני מגר, בשיתוף מועצת התלמידים הארצית ואקדמיית "מצמיחים" העוקב אחר חבורת נערים ונערות שחוו בעבר חרם או דחייה חברתית קשה.
