במדור חדש באתר שווים, נספר לכם אחת לשבועיים על אנשים עם מוגבלות לאורך ההיסטוריה. אנשים שחיו לפני שהייתה מודעות לנגישות. והפעם: סיפורו של איש הפיל.
ג'וזף קארי מריק נולד ב-1862 בלסטר שבאנגליה. כשהיה בן חמש, התפתחותו הפכה לחריגה. ראשו הגיע לגודל של כמעט מטר. כתוצאה מכך, הוא לא היה יכול לישון בשכיבה ונאלץ לישון בישיבה. רקמות שונות בגופו, כגון סביב הפה והלחיים, גדלו מאוד. הוא התקשה לדבר או לאכול. יד ימין שלו הייתה גדולה מאוד, בעוד שיד שמאל שלו הייתה קטנה ועורו היה קשה ומלא בגושים.
אמו נפטרה כשהיה בן 11. אביו נישא קצת אחר כך, אך הוא ואמו החורגת לא הסתדרו כלל וכלל. כשהיה בן 13, היא דרשה ממנו לעבוד אז הוא הלך לעבוד במפעל לייצור סיגרים במשך שנתיים עד שיד ימין שלו הייתה גדולה מדי בשביל להמשיך.
ג'וזף חיפש עבודה ברחבי העיר, אבל איש לא רצה להעסיק אותו בשל מוגבלותו. הוא מתאר באוטוביוגרפיה שלו שבמקום לקבל הבנה ממשפחתו, כל פעם שהוא חזר הביתה לאכול, אמרו לו שהוא אוכל יותר ממה שהוא הרוויח. אז הוא לא חזר הביתה לאכול ונכנס לבית העבודה בלסטר.
בשנת 1884, בגיל 22, החליט ג'וזף לצאת מבית העבודה. הדרך היחידה שהוא ראה הייתה לבקש להיות מוצג כמוזר או שוטה. המנהל שלו היה תום נורמן, שסייע לו לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו. הכינוי שניתן לו היה "איש הפיל".
ג'וזף הוצג בחנות במזרח לונדון. מחיר הצפייה בו היה שני פני. הוא כותב שהוא "מרגיש בנוח כפי שלא הרגיש קודם". סיר פרדריק טרביס, רופא בבית החולים של לונדון ומרצה לאנטומיה בקולג', בא לצפות באיש הפיל. בספרו "איש הפיל וזיכרונות נוספים" שפורסם ב1923, כתב עליו בחמלה: "הוא היה ההתגלמות של הבדידות. מעולם לא ראיתי יצור אנושי כה מגעיל".
המשטרה סגרה את "המופע" פעם אחר פעם בטענה שהצגת איש הפיל לציבור עוברת את גבול הטעם הטוב. הם הופיעו במקומות רבים במשך שנתיים לפני שברחו לאירופה. בבריסל, התגובה הייתה נוקשה יותר. המופע נחשב ללא מוסרי, ברוטלי ואף וולגרי.
איש לא חיכה לג'וזף בלונדון. המשטרה לקחה אותו תחת חסותה. הוא לא יכל להסביר את אצמו. אבל הוא שמר את כרטיס הביקור של סר פרדריק ונתן אותו למשטרה. משם הובא ג'וזף לבית החולים של לונדון. מר קאר גון, ראש הוועד המנהל של בית החולים, כתב מכתב לטיימס וביקש כסף מהציבור בשביל להשאיר אותו שם.
במהלך שהותו בבית החולים, סר פרדריק למד להכיר אותו. סר פרדריק מתאר את ג'וזף כאדם "ביישן, מבולבל, די מפוחד, וכנוע מאוד". הוא הבין שמדובר באדם אינטליגנט שאוהב לקרוא ולשוחח. ג'וזף לא התלונן על חייו. הוא היה אסיר תודה לאנשים שדאגו לו.
אנשים מהחברה הגבוהה באו לראות את ג'וזף בשביל לממן את שהותו בבית החולים ומתנדבים מתחלפים טיפלו בו.
בלילה האחרון בחייו, ג'וזף ניסה לישון בשכיבה. הוא שקע בשינה שממנה לא קם. הוא היה רק בן 27 ונפטר כשניסה לממש את תשוקתו העזה להיות כמו כולם.
מלבד ספרים ואוטוביוגרפיה, סיפורו של "איש הפיל" הונצח גם תרבותית. ב-1977 עלתה הצגה בברודווי, שהתבססה על סיפור חייו וזכתה בשלושה פרסי טוני. בשנת 1980 צולם סרט על סיפור חייו שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר.
