זה התחיל כמו עוד ערב רגיל בלונדון. מיכל נרומברג, אז בת 30 ומנחת מיינדפולנס, יצאה להליכה קצרה, חזרה הביתה – ואז הגיעה תחושת בחילה. היא לא חשבה שמשהו חריג עומד לקרות. היא הקיאה פעם אחת, אחר כך שוב – ללא הפסקה, התקשרה לבן הזוג וביקשה שיחזור הביתה. שניהם היו בטוחים שמדובר בווירוס. מיכל נשכבה לנוח ואז הגיע הלילה שאותו סיימה עם שבץ.
תוך זמן קצר גופה החל לקרוס. כל ניסיון לקום הסתיים על הרצפה. "צעקתי ולא יצא קול. הבנתי שלעמוד זו לא אופציה, אז פשוט התחלתי לזחול בכוח לכיוון חדר השינה שבו בן זוגי ישן באותו הזמן. בדיעבד הבנתי שחצי מהגוף שלי היה משותק", היא משחזרת בשיחה עם שווים. "זה היה מצב הישרדותי טהור, הייתי בלחימה מטורפת – לא חשבתי על כלום חוץ מלהגיע לחדר. אחרי שסוף סוף הגעתי בקושי, ניסיתי לדפוק על הקירות ולהשמיע רעש. לא הצלחתי, הגוף היה חלש. הגעתי בקושי לפלאפון, אבל לא הצלחתי ללחוץ על מסך המגע".
לקח למיכל יותר משעה להפעיל שיחת חירום בפלאפון. רק בארבע בבוקר, הצליחה. הצלצול העיר את בן הזוג. הוא הדליק אור – ומצא אותה והזעיק אמבולנס.
מיכל הובהלה לבית החולים בלונדון, מורדמת ומונשמת. כשהתעוררה בטיפול נמרץ, היא לא יכלה לדבר או לזוז. היא הבינה הכול – אבל הייתה כלואה בתוך גוף שלא מגיב.
בתחילה הקריאו לה את האלפבית בקול רם – וכשהגיעו לאות שרצתה, סימנה עם האצבע. בהמשך הכינו טבלה עם אותיות, וכך הצליחה לבנות לאט מילים: "זה היה הדבר היחיד שחיבר ביני לבין העולם", היא אומרת.
לפני השבץ חיה מיכל בלונדון בעקבות ניסיון לאבחן מחלה כרונית שממנה סבלה במשך שנים – EDS – תסמונת גמישות יתר של המפרקים, שגרמה לה לפריקות ולכאבים מתמשכים. בארץ, לדבריה, פנתה לאורתופדים ולנוירולוגים — ונענתה בזלזול. "אמרו לי שאני מדמיינת ושזה בראש שלי. אפילו הפנו אותי לפסיכיאטר. אז החלטתי שאם לא אמצא תשובה בארץ – אחפש בעולם".
בלונדון היא אובחנה ושם גם עבדה כמנחת מיינדפולנס — מקצוע שאליו הגיעה מתוך צורך להתמודד עם כאב כרוני ובהמשך לימדה והנחתה במשך כחמש שנים, בארץ ובחו"ל. "הדיבור היה כוח העל שלי", היא אומרת היום. "כל החיים אמרו לי כמה אני רהוטה. הביטוי היה המהות שלי. ואז ביום אחד איבדתי את זה".
נרומברג החלה בתהליך שיקום ארוך. תחילה שכבה חודשים, ואז לימדו אותה לעמוד מחדש – בפעם הראשונה שהתיישרה איבדה הכרה עקב שינוי בלחץ הדם. בהמשך למדה לבלוע, לכתוב ובהדרגה גם ללכת: "זה כמו תינוק שלומד הכול מחדש", היא מתארת. "רק שתינוק לא פוחד לצעוד כי אולי הוא ייפול – הוא פשוט מנסה. אני פחדתי".
כעבור זמן התגלתה סיבת השבץ: חור בלב מלידה, שאִפשר לקריש דם להגיע למוח. בלונדון עברה ניתוח לסגירת החור. שנה לאחר האירוע, בדיוק ארבעה ימים אחרי שחזרה לישראל, פרצה מלחמת 7 באוקטובר. "חזרתי עם תקווה גדולה. אמרתי לעצמי: בישראל יהיה לי שיקום, פיזיותרפיה, מסגרת. ואז פתאום — מלחמה", היא נזכרת.
לצד ההתמודדות הפיזית, הגיעה גם פגיעה רגשית עמוקה. "שנה שלמה הייתי באבל. בכיתי כל יום. בנוסף לאבל הוויסות הרגשי שלי נפגע — גם כיום אני יכולה פתאום לבכות או לצחוק ללא שליטה".
לדבריה, גם המערכת הציבורית לא מיהרה לעטוף בטענה שאין עוד מה לעשות מבחינת שיקום. "אמרו לי: 'זהו. ככה את מדברת, ככה את הולכת, היד לא תחזור'. אמא שלי ישבה איתי מול הרופא והייתה בהלם. גם אם זו אבחנה – יש דרך להגיד דברים", היא אומרת.
כיום היא מתגוררת בבית הוריה בראשון לציון, גרושה טרייה – אף שהפרידה מבעלה התרחשה כבר לפני כשנתיים — וממשיכה בתהליכי שיקום. אחרי שנה של אבל עמוק, משהו בתוכה השתנה. היא פנתה לטיפול רגשי, המשיכה לעבוד עם קלינאית תקשורת – והחליטה לחזור לביטוי דרך סרטונים ברשת.
"רציתי לתת כוח לאנשים שעוברים משבר. להראות שהדבר הנורא כבר קרה – אבל יש לנו בחירה איך לחיות עכשיו", היא מבהירה. בסרטונים היא מדברת על ההתמודדות היומיומית, על האובדן ועל מה שהיא מכנה "חיוביות רדיקלית": להכיר בכאב ואז לבחור לאן להפנות את המבט.
התגובות שהיא מקבלת הפכו לחלק ממעגל הריפוי. אנשים משתפים אותה במשברים אישיים ומספרים שהסרטונים עוזרים להם להחזיק מעמד. גם תגובות שליליות היא הופכת להזדמנות. באחת הפעמים יצרה סרטון הומוריסטי בעקבות תגובה פוגענית שכתבו לה לדבר ברור והוא הגיע לעשרות אלפי צפיות.
בחייה האישיים התגרשה לאחרונה מבעלה, אך מדגישה שהפרידה נעשתה באהבה. "הוא היה איתי בבית החולים, ליווה אותי לאורך הדרך — ועד היום אנחנו חברים. הוא אדם טוב", היא אומרת.
על זוגיות עתידית היא אומרת בפשטות שהאדם הנכון יגיע כשזה יהיה הזמן ושולחת מסר: "אנחנו לא שולטים במה שקורה לנו — אבל כן יכולים לנסות לבחור מה להזין ולאן להפנות את תשומת הלב. משם מתחיל השינוי", היא מסכמת.
