דו"ח מבקר המדינה העוסק בפינוי האוכלוסייה ובקליטתה בשלטון המקומי במהלך מלחמת "חרבות ברזל" אינו מסמך ביקורת שגרתי, הוא כתב אישום כואב המגובה בנתונים.
הדו"ח, שפורסם היום אחר הצהריים (ג'), חושף שמתוך 125,000 אזרחים שפונו מבתיהם, כ-18,750 היו אנשים עם מוגבלויות מוכרות, המהווים כ-15% מכלל המפונים. מדובר באוכלוסייה שצרכיה אינם מסתכמים בקורת גג וארוחה חמה, אלא דורשים רציפות תפקודית ונגישות קריטית, שעל פי ממצאי המבקר פשוט לא היו קיימות בתוכניות המגירה של המדינה.
הפילוח של אוכלוסייה זו מראה כי כ-40% מהם סובלים ממוגבלות פיזית הדורשת התאמות הנדסיות, 25% מאובחנים עם מוגבלות קוגניטיבית או נפשית הדורשת סביבה יציבה והיתר מתמודדים עם מוגבלויות חושיות של ראייה ושמיעה או נכויות מורכבות המצריכות סיוע סיעודי צמוד.
לדברי המבקר מתניהו אנגלמן, הכשל המערכתי התפרץ כבר בדקות הראשונות של פקודת הפינוי. הגרפים המנתחים את מוכנות הרשויות המקומיות מצביעים על כך שרק ל-22% מהרשויות המפנות היה מסד נתונים דיגיטלי מעודכן שאיפשר איתור מהיר של אנשים עם מוגבלות בתוך פחות מ-24 שעות. ב-78% הנותרים המידע היה חלקי, מיושן או לא קיים במערכות החירום, מה שהוביל לכך שאלפי אנשים המתינו לחילוץ מונגש במשך זמן שחרג ב-150% מהמותר על פי נהלי החירום של פיקוד העורף.
88% ממתקני האירוח כשלו בנגישות
המבקר מציין כי חוסר המידע הזה תורגם לכאוס לוגיסטי: אמבולנסים ורכבי הסעות מונגשים נשלחו לכתובות לא רלוונטיות, בעוד שאנשים הרתוקים לכיסאות גלגלים נותרו בבתיהם ללא יכולת להגיע לנקודות הריכוז. נתון מאכזב נוסף מראה כי רק 18% מהרשויות הפעילו מערך ביקורי בית יזום לאוכלוסייה זו בימים הראשונים ללחימה, מה שהותיר את רובם תלויים בחסדי שכנים או מתנדבים מזדמנים.
כאשר בוחנים את שלב הקליטה בבתי המלון, הגרפים בדו"ח חושפים פער תהומי בין הצהרות הממשלה למציאות בשטח. מתוך כ-430 בתי מלון ומתקני הארחה שפתחו את שעריהם למפונים, רק ב-12% מהם נמצאה התאמה מלאה של מה שמכונה רצף נגישות. המשמעות המספרית היא ש-88% מהמתקנים כשלו במתן מענה בסיסי באחד או יותר מהפרמטרים הקריטיים: חניה מונגשת, מעלית רחבה מספיק, פתחי דלתות מותאמים או מקלחונים נגישים. היה פער של 65% בין צורכי הנגישות לבין המענה בפועל בתוך המלונות בנגישות למרחבים הציבוריים כמו חדרי אוכל, אולמות כנסים ואפילו מרחבים מוגנים.
הדו"ח מתאר מקרים שבהם מפונים עם מוגבלות פיזית נאלצו להימנע מאכילה בחדר האוכל המרכזי בשל חוסר יכולת גישה, מצב שהוביל לתחושת בידוד חברתי קשה בקרב 60% מהנשאלים בסקר המבקר.
58% לא קיבלו טיפולים פרא-רפואיים
הפגיעה לא הייתה רק פיזית אלא גם רפואית-תפקודית. הדו"ח מציג נתון מטריד על עלייה של 35% בדיווחים על הידרדרות במצב התפקודי בקרב מפונים עם מוגבלות במהלך חצי השנה הראשונה. הסיבה העיקרית לכך היא השבירה המוחלטת של הרציפות הטיפולית. כ-58% מהמפונים עם מוגבלות לא קיבלו את הטיפולים הפרא-רפואיים (פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת או ריפוי בעיסוק) שהיו זקוקים להם בשלושת החודשים הראשונים לפינוי.
בקרב ילדים בחינוך המיוחד, המצב היה חמור עוד יותר: בעוד ש-92% מילדי החינוך הרגיל שולבו במסגרות לימוד חלופיות בתוך 30 יום מהפינוי, רק 47% מילדי החינוך המיוחד זכו למענה דומה באותו פרק זמן. כ-53% מהילדים עם צרכים מיוחדים נותרו ללא מסגרת מותאמת במשך למעלה מ-60 יום, עובדה שהובילה לכך ש-72% מההורים המפונים דיווחו על פגיעה אנושה ביכולתם לעבוד או לקיים שגרת חיים מינימלית במלון.
במישור נגישות המידע, הדו"ח חושף עיוורון כמעט מוחלט של מוסדות המדינה. בראשית המלחמה, רק כ-8% מכלל הפרסומים הרשמיים, סרטוני ההדרכה והודעות החירום של פיקוד העורף והרשויות המקומיות הונגשו באמצעים מותאמים כמו שפת הסימנים, כתוביות או פיסוק פשוט.
התוצאה הייתה קטלנית מבחינה פסיכולוגית: כ-68% מהמפונים עם מוגבלות שמיעה העידו בסקר המבקר כי לא הבינו את הנחיות הפינוי או את נהלי ההתגוננות בזמן אמת. בנוסף, הגרף המנתח את יעילות מוקדי השירות העירוניים (106) מראה פער של 50% בשיעור המענה המוצלח לאנשים עם מוגבלות בהשוואה לכלל האוכלוסייה, בעיקר בשל חוסר באמצעי תקשורת כתובים כמו וואטסאפ או צ'אט במוקדי החירום של רבות מהרשויות המפונות.
"קריאת השכמה האחרונה"
היבט נוסף שהמבקר מקדיש לו תשומת לב מיוחדת הוא הפער הכלכלי-תקציבי. נתוני הדו"ח מראים כי מתוך תקציבי הסיוע הייעודיים שהוקצו לשלטון המקומי לטובת "צרכים מיוחדים", רק 38% נוצלו בפועל במהלך שמונת החודשים הראשונים למלחמה. חסמים ביורוקרטיים, כמו הדרישה מהמפונה להציג אישור רפואי עדכני על מוגבלותו כתנאי לקבלת ציוד עזר או הנגשת חדר, מנעו מרשויות רבות להעניק את הסיוע בזמן אמת. מעבר לכך, קיים קשר ישיר בין החוסן הכלכלי של הרשות המקומית לבין איכות המענה: ברשויות המדורגות באשכול סוציו-אקונומי נמוך (1-4), הסיכוי של אדם עם מוגבלות לקבל ציוד עזר חלופי במקרה של אובדן או נזק במהלך הפינוי היה נמוך פי 2.5 בהשוואה לרשויות חזקות (אשכול 7-10).
העומס על העובדים הסוציאליים ברשויות הקולטות זינק ב-120%, אך התקצוב לכוח אדם ייעודי לאנשים עם מוגבלויות צמח ב-15% בלבד. הפער הזה יצר "פקק" שירותי, שבו אדם עם מוגבלות נאלץ להמתין בממוצע 42 ימים לקבלת הערכה מחודשת של צרכיו במיקום החדש. המבקר מציין כי 45% מהמפונים עם מוגבלות נפשית דיווחו על החמרה משמעותית בתסמינים בעקבות השהייה הממושכת בבתי המלון, סביבה המאופיינת ברעש, חוסר פרטיות ושינויים תדירים בסדר היום, כולם גורמי סיכון קריטיים לאוכלוסייה זו.
לסיכום הנתונים, האדם עם המוגבלות לא היה חלק מתוכנית הפינוי הלאומית אלא "נספח" שדרש פתרונות נקודתיים. המבקר דורש כי לקראת תרחישים עתידיים, המדינה תקים מאגר נתונים אחוד שיכלול מיפוי גיאוגרפי מדויק של כל אדם עם מוגבלות, ותחייב כל מתקן קליטה לעמוד בתקן נגישות חירום מחמיר כתנאי להתקשרות חוזית. ללא שינוי מבני זה, הגרפים של המלחמה הבאה ימשיכו להראות את אותה עקומת הזנחה, שבה החזקים מתפנים והחלשים נותרים מאחור, בחדר מלון לא מונגש, ללא מידע וללא מענה טיפולי בסיסי. הדו"ח הזה הוא קריאת השכמה אחרונה לפני שהמחדל הבא יהפוך למציאות קבועה. הנגשה היא לא "בונוס", היא מצילת חיים בחירום.
