זה משעשע כמה אנחנו צבועים: "רננה, את מתמודדת נפש וא-מינית. איזו השראה, כמה ביטחון יש לך". אנחנו, אנשים עם מוגבלות, נחשבים "השראה", אבל אתם פחות רוצים לצאת איתנו, נכון? אמפתיה ממרחק בטוח, מחיאות כפיים מרחוק.
צ', עוקב שלי שרוצה להישאר בעילום שם, הוא בחור בכיסא גלגלים עם ניוון שרירים. בואו נדבר אמת רדיקלית: זה נוח לעשות לו לייק כשהוא מופיע בסטורי ונותן השראה. אבל צ' אומר: "היו אבות שלא רצו אותי בתור בן זוג לבת שלהם. אבא אחד לא רצה לבוא להגיד לי שלום אפילו".
כלומר, כולנו משחקים אותה נאורים ומקבלים את הנכות כלפי חוץ, אבל הפוליטיקלי קורקט נעצר כשזה מגיע לילדים שלנו, לסלון שלנו. שם האמת יוצאת.
אל תתבלבלו, אין פה "טובים" ו"רעים". הרבה חוטאים בזה לפעמים, גם נכים פוסלים נכים לזוגיות. גם אני כנכה, אין לי שום כתר על הראש.
השראה עד למיטה
אביעד פרחי, עוקב שלי, הוא צלם חתיך ו… אוטיסט. הוא אומר: "הייתה מישהי שהיה דיבור איתה על זוגיות, אבל ברגע שגיליתי לה שאני על הרצף, היא נתנה לי ברקס".
הבנתם? אנחנו השראה אבל לא אופציה. אפילו בעבודה לפעמים חסם המוגבלות יורד. אולי בגלל שהחוק מחייב להעסיק אותנו. אבל במיטה? פחות.
תראו, אם היא לא רוצה לצאת עם אוטיסט, אין לי ביקורת עליה. אנשים באופן טבעי מחפשים את הדומה ומפחדים מהשונה. אבל זוגיות זה המבחן הסופי, אפילו יותר מראיון עבודה, שמוכיח שעדיין אין שוויון אמיתי, שבפנים אתם אולי קצת מרחמים עלינו. על זוגיות, בניגוד לעבודה, אי אפשר לכפות חוקים כמו אפליה מתקנת.
הון חלופי
לאנשים יש ציפייה סמויה שאנשים עם מוגבלות יישארו בגטו משלהם בזוגיות. למשל, בחור עם תסמונת דאון ייצא עם בחורה עם תסמונת דאון. זה נחשב מיוחד כשאדם בריא בוחר להתחתן עם נכה.
איך התיאוריה מסבירה את זה? יש לו "הון חלופי". כלומר, בנאדם עם מוגבלות (כביכול נחשב "נחות" לפי המדדים של החברה) מצליח לייצר ערך/כוח/משיכה באמצעות תכונות חלופיות.
כמו יוסי, ידיד שלי. חתיך עם ביטחון, עושה ארגזים של כסף בהייטק ו… צולע. הצליעה פחות מרתיעה נשים בריאות בגלל שיש לו יתרונות אחרים שמפצים על "שווי שוק נמוך" כמו כסף, סטטוס, מראה, ביטחון.
השראה עד לבניין
רוב האנשים בעד דיור בקהילה למתמודדי נפש, אבל ברגע שמנסים להקים הוסטל כזה בבניין שלהם, הם לא תמיד ירצו.
אם אני לא טועה, קוראים לזה NIMBY (NOT IN MY BACK YARD), יעני "לא בחצר האחורית שלי". בבוקר הם יעשו לי לייק לפוסט על התמודדות עם בורדרליין ובערב הם יחתימו את כל השכנים על עצומה נגד דירה בבניין למתמודדי נפש כמוני.
אני לא מאשימה אותם שהם רוצים "אסתטיקה חברתית", ז'תומרת סביבה בלי מוגבלות, כי מוגבלויות לא תמיד באות טוב בעין.
אני רק מציינת את האמת המכוערת שהם לא יעזו להגיד ובמקום זה יגידו דברים מקובלים חברתית כמו: "הם עושים רעש, זה יפחיד את הילדים".
מה הקטע עם השראה?
אחרי שהסברתי כמה אנחנו "השראה" (עד הבניין, עד הסלון, עד המיטה), שמתם לב שמחפיצים נכים בשביל זה? זה נקרא "פורנו של השראה". למשל, רואים מישהו רץ עם רגלי פרוטזה. יעני, הוא לא בחור עם מוגבלות שיש לו ימים טובים ורעים, הוא רק כלי להעברת מסר של השראה בשביל שהאנשים הנורמיז יגידו לעצמם: "אם הוא יכול לרוץ, אז גם אני יכול".
הלו! יש לו זכות קיום חוץ מלגרום להם להרגיש טוב ולתת להם פרספקטיבה. הוא בנאדם, לא כלי שרת.
שאלה לסיום: מי הם האנשים שבזוגיות איתנו?
כי תודה לאל, גם אני, גם צ', גם אביעד וגם יוסי יוצאים לדייטים. תמיד יש אנשים שמצליחים לראות אותנו מעבר למוגבלות ולחשוק בנו.
אז מה הם? חסרי ביטחון? מאמינים שלא ישיגו יותר טוב ומתפשרים? אולי הם דווקא בטוחים בעצמם? כי מי שחסר ביטחון יחפש דוגמנית כמו גביע להשוויץ בו, ומי שיש לו ביטחון כנראה לא צריך לנפנף בגביע…
ואולי התשובה לא כזו שחור-לבן. כי גם אם החברה נותנת לי ציון "שווי שוק נמוך", אז הבנאדם שבחר בי לא חייב להסכים עם הציון הזה.
חוץ מזה, קשר זה שתי נשמות והחיבור ביניהן. ועל כימיה בין בני זוג, אין ציון.
