החברה הישראלית אוהבת לסמן נשים עם מוגבלות כ"מעוררות השראה" או "חמודות". ספיר כהן פחות מתלהבת מההגדרות האלה. היא עורכת דין שמייצגת אנשים מול ביטוח לאומי, יש לה משרד משלה, נשואה ואמא לשניים. בעקבות מחלה נדירה, היא נעזרת בכיסא גלגלים. בשיחה עם שווים, היא מספרת על הדרך שעברה.
ספיר נולדה וגדלה במושב נחלים במרכז הארץ עם אחות תאומה ושני אחים גדולים. היא חולה ב-OI, מחלה נדירה שמתבטאת אצלה בעצמות חלשות. על כן, היא נעזרת בכיסא גלגלים. "הגובה שלי הוא מטר שלושים. אפילו האחייניות שלי בכיתה ג' עקפו אותי במידת נעליים", היא מסבירה בהומור.
כל חייה, היא למדה במסגרות רגילות. "לפני ועדות ההשמה, שלחו אותי לרופא בכיר שיאשר את זה. כל החיים הייתי תלמידה משעממת. לא היו לי בעיות בלימודים", היא משתפת.
ההורים של ספיר לימדו את ארבעת ילדיהם להסתכל על היתרונות שלהם ולעבוד על החסרונות. "ההורים שלי מעולם לא התעלמו מהבעיות הרפואיות שלי. אבל הם התמקדו ביתרונות. לדוגמא, אני מאוד ורבלית. אני יודעת לעמוד על שלי", היא מסבירה. רק כשהייתה מבוגרת, שיתפו אותה הוריה בחששות שהיו להם. בתקופה שאותן חששות כבר לא היו רלוונטיים.
בתיכון, גילתה ספיר את כוחה של התנדבות. היא התנדבה בכל שעה אפשרית בארגון "כוח לתת". המוקד פעל באולפנית ישורון שבה היא למדה. "זה נתן לי המון כוח. אנשים לא ידעו שמי שמתפעלת את האירוע היא נערה על כיסא גלגלים. התנדבתי שם ארבע שנים ברמה שעשיתי חפיפה למנהלות שהתחלפו", היא מספרת. היא קיבלה פרס מתנדבת מצטיינת מארגון הליונס ישראל, ארגון בינלאומי להתנדבות.
לאחר שסיימה את בית הספר, הלכה ספיר ללמוד משפטים בקרייה האקדמית אונו. העניין היה ההתמחות. "לא רציתי להתמחות במשרד גדול שעושה יחסי ציבור. לא רציתי שישאלו אותי: 'ספיר, אנחנו עושים סרטון על שילוב, רוצה להצטרף?'. רציתי להיות מתמחה על אמת. לא במקום שיגיד שהוא מעסיק אנשים עם מוגבלויות", היא מספרת.
ספיר, תושבת רחובות, הגיעה למשרד קטן כטרום התמחות. היא הייתה אמורה להישאר שם שבוע בלבד. אך נשארה שנה וחצי: חצי שנה כטרום מתמחה ואחר כך שנה כמתמחה. "הם ראו שיש לי הרבה מה להציע. הייתי מתמחה על אמת. נסעתי כל יום ברכבות ברחבי הארץ להגיש תיקים בבתי המשפט. ליוויתי את עורכת הדין שאימנה אותי לדיונים", היא אומרת.
גם בתחום של עריכת דין, ספיר חיפשה את עצמה. היא עברה בין תחומים שונים. את התחום של טיפול בתיקים מול ביטוח לאומי היא גילתה במקרה. "הבנתי שאני יכולה לסייע. גם מניסיוני האישי והרגשי וגם בזכות המקצוע שלי. הייתי בוועדות בביטוח לאומי. זה לא נעים. הקמתי את העסק שלי חצי שנה לפני הקורונה. אני בקבוצת סיכון ולא יכולתי לצאת מהבית. אז העסק היה מאוד אינטרנטי", היא אומרת.
ספיר מעריכה מאוד את הלקוחות שלה. "אנשים שבאים אלי רוצים לשפר את החיים שלהם. אני יכולה להגיד מה שאני רוצה על הביטוח הלאומי. אבל, בלי תוכנית השיקום המקצועי שלהם, לא הייתי יכולה לממן תואר ולהתקדם בחיים. בלי הקצבה מביטוח לאומי, לא הייתה לי הכנסה שסייעה לי להקים עסק בשקט בתקופת הקורונה", היא אומרת.
את בעלה הכירה ספיר דרך "עמותת ענבר מנגישים זוגיות". שניהם נעזרים בכיסאות גלגלים, שניהם אנשים עובדים, הוא חילוני והיא דתייה. הם תהו כיצד ינהלו זוגיות כששניהם על כיסא גלגלים. כל אחד חשב שהשני ייפרד ממנו. אחרי חצי שנה, הוא הציע לה נישואים.
הילדים של ספיר נולדו בהליך פונדקאות. "זה היה מאתגר. ידעתי שלא אוכל ללדת, אבל בהיריון הראשון היה לי קשה עם זה שיש תינוק בדרך ואני לא זו שבהיריון", היא משתפת.
ספיר מסכמת את הריאיון כך: "אני רוצה שיחשבו שאני משעממת. שלא יסתכלו עליי כשאני עוברת עם כיסא גלגלים ברחוב עם הילדה שלי כי זה פשוט לא יהיה מעניין. זה יהיה כל כך רגיל. אני לא השראה. אני בן אדם. אני לא חמודה. כשאומרים לי את זה, אני עונה כי אני לא יכולה לסבול את זה: 'עורכת דין לא יכולה להיות חמודה. זה לא מסתדר'".
