נשים נכות צה"ל עובדות קשה יותר ומנהלות משק בית. למרות זאת, הן מרוויחות פחות וחוות לחץ נפשי גדול יותר. כך מצאה דוקטור אלה קורן במחקריה. לכבוד יום האישה הבינלאומי שמצוין היום.
בריאיון לשווים מתארת ד"ר קורן בגילוי לב את הכעס שהוביל אותה לחקור את התחום של נשים נכות צה"ל ואת החיים כנכת צה"ל בעצמה.
אלה נפצעה במהלך שירותה הצבאי. הרכב שבו נסעה לבסיס עשה תאונה, קרוב לביתה, עם רכב אחר מהבסיס. היא פונתה לבית החולים עם פגיעת ראש. "חגגתי יום הולדת 19 בבית החולים. לא הבנתי מה קורה. אז, גם לא ידעו להסביר לי. בהתחלה, הרגשתי כאבי ראש. ראיתי שאני לא מצליחה להתרכז להרבה זמן", היא משתפת.
לאחר ששוחררה מבית החולים, נשארה אלה בצבא. לקראת גיל שלושים, התחילה אלה ללמוד בתוכנית מיוחדת של אוניברסיטת בר אילן לאנשים ממקצועות פרא-רפואיים ולמי שיש לו תעודת בגרות. "כמו שעושים פיזיותרפיה לגוף, הייתי צריכה לעשות פיזיותרפיה למוח", היא מספרת. "ראיתי שמצבי הקוגניטיבי מידרדר. לא יכולתי לתת לזה לקרות. כבר הייתי אמא לילדים. אז הלכתי ללמוד. לא הייתי תלמידה מצטיינת בתיכון. הייתה לי תעודת בגרות, אבל לא הצטיינתי. בתוכנית הזו, עבדתי מאוד קשה. למדתי איך ללמוד", היא מספרת.
אלה עשתה תואר ראשון בשש שנים בחוג המשולב של אוניברסיטת בר אילן לפסיכולוגיה, סוציולוגיה, וקרימינולוגיה. כשהיא המשיכה לתואר שני, היא נדרשה לכתוב תזה. היא רצתה לחקור את הנושא הקרוב לליבה: נשים נכות צה"ל.
"גיליתי שאף אחד לא חקר את זה. בארץ לא כתבו כלום. אמרו לי שזה לא תחום לתזה", היא מציינת. "אז כתבתי על משהו אחר. מאוחר יותר, כשעשיתי דוקטורט, ניסיתי שוב. כל הזמן נשארתי באותו תחום: בחוג לסוציולוגיה, בכיוון של פסיכולוגיה חברתית. היו לי המון קורסים בפסיכולוגיה", היא מסבירה.
אחרי ארבע שנים של דין ודברים בנוגע להצעת הדוקטורט, מצאה ד"ר קורן את הדרך לשלב את האוכלוסייה של נשים נכות צה"ל בעבודת הדוקטורט שלה.
אלה פרסמה מאמרים בנושא. היא ביצעה גם מחקרים איכותניים וגם מחקרים כמותניים. היא ביצעה מחקרים גם על נשים עם מוגבלות באופן כללי, לא רק נכות צה"ל. "באופן כללי, יש הרבה יותר אלימות כלפי נשים עם מוגבלות. יש הרבה יותר נשים עם מוגבלות שחיות לבד. יש הרבה יותר ניצול ואלימות מינית".
בנוסף, אלה מלמדת באוניברסיטה כבר שנים רבות. עדיין, הנכות לא נעלמת. "נכות זה לכל החיים. בכל שלב, היא עוברת טרנספורמציה. בכל שלב, צריך ללמוד מחדש איך להתנהל איתה. לא התקדמתי כמו כולם באוניברסיטה. לא יכולתי לכתוב מאמרים לבד. אז לא התקדמתי כמו כולם. עשיתי את הכי טוב שאני יכולה. כל כך הרבה שנים ניסיתי להיות כמו כולם", היא מסבירה.
יש דברים שאלה, בתור נכת צה"ל, יכולה להבין באופן אינטואיטיבי שאחרים לא. "מי שעשו איתי את המחקר לא הבינו למה נכות צה"ל זקוקות להרבה יותר שליטה במצב. לי זה היה מאד אינטואיטיבי. הן צריכות לעבוד הרבה יותר קשה בשביל להיראות כמו כולם", היא מסבירה. "למשל, כל פעם שאני נכנסת להרצאה, אני הרבה יותר לחוצה: האם אזכור את סדר הדברים שתכננתי לדבר עליהם? מה יקרה אם תברח לי מילה? זה היה קורה לי המון. הסטודנטים היו מזכירים לי איפה עצרנו ועל מה תכננתי לדבר. הייתי נרגעת רק כשהבנתי שיהיה בסדר", היא מספרת.
בנוסף, מצאה אלה שנשים נכות צה"ל מקבלות הרבה פחות תמיכה חברתית מגברים נכי צה"ל וממצות פחות זכויות. "אישה לא תהפוך שולחנות. גבר כן. אישה לא תהיה אסרטיבית. היא לא תשאל שאלות", היא טוענת. "אישה צריכה להיות יפה. היא לא יכולה להיות אסרטיבית. זו לא הנורמה. אם לגבר יש צלקת על הפנים בגלל פציעה, זה סימן שהוא גיבור. אם לאישה יש צלקת על הפנים בגלל פציעה, היא צריכה לשים איפור ולהסתיר אותה".
אלה מעדיפה, באופן עקרוני, להשתמש במושג "נכים" ולא "אנשים עם מוגבלות". "אנחנו נשארים עם אותן בעיות. הפוליטיקלי קורקט לא מקדם אותנו", היא מבהירה.
עד גיל ארבעים, אלה התביישה לדבר על הנכות שלה. "ככה היה בדור שלנו. בגיל ארבעים, יש שינוי. אני רואה אותו גם בדרך שגידלתי את הילדים שלי. לפני גיל ארבעים, עם הילדים הגדולים, בקושי דיברתי עם הנכות. הבת הקטנה הייתה שותפה מלאה", היא משתפת.
לצד האתגרים, אלה מציינת שבנכות "אולי היה משהו טוב". היא משכה אותה קדימה. "הייתי לומדת כי ככה חינכו אותי. הייתי עושה תואר ראשון, מקסימום תואר שני. אבל לא הייתי מתעקשת על דוקטורט. בטח שלא הייתי מרצה וחוקרת באוניברסיטה", היא אומרת.
לסיום, יש מסר שחשוב לאלה להעביר לנשים: "תהיו יותר אסרטיביות. תדרשו את מה שמגיע לכן".
