האקלים הביטחוני המורכב ורצף האזעקות במלחמה הנוכחית מול איראן יוצרים תחושת דריכות ואף התשה בקרב רבים מהציבור הישראלי. אבל בין אזעקה לאזעקה, צומח כאן דור צעיר שרואה קדימה ומסרב לוותר על התקווה לעתיד טוב יותר.
רונאל לב (27) מגבעתיים הוא חלק מהדור הזה. לב מאובחן על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, אבל מגדיר את עצמו קודם כל כ"לוחם צדק". האוטיזם, לדבריו, מתבטא אצלו דווקא בתפיסה חדה של סיטואציות ובחוש צדק מפותח במיוחד. "אם אני אראה עוולה מולי, אני לא אשתוק", הוא אומר.
הוא לא מסתפק רק במילים. כבר כנער, רגע לפני המסע לפולין, מצא את עצמו נאבק עבור חניכה אחרת. בשדה התעופה התברר שכיסא גלגלים ממונע אינו יכול לעלות למטוס והיא התבקשה לוותר על המסע.
רונאל סירב להשלים עם ההחלטה והודיע שלא יעלה למטוס כל עוד היא לא תצטרף אליהם: "אמרתי שאני לא עולה כל עוד היא לא תהיה איתנו", הוא משחזר. בסופו של דבר, המאבק הצליח והיא יצאה למסע עם הקבוצה. גם בפולין עצמה, לב דאג לסייע לה בהתניידות ולהבטיח שלא תישאר מאחור.
הרגע ההוא בשדה התעופה לא היה חריג, אלא סימן מוקדם לאופי. עבור רונאל, שוויון איננו סיסמה אלא פעולה עקבית. במסגרת הפרקטיקה שלו בלימודי חינוך, הוא נתקל באולם לא נגיש במסיבת פורים, מצב שחייב הרמה פיזית של משתתפים בכיסאות גלגלים. "זה לא נראה לי הגיוני בשנת 2026", הוא אומר.
שלוש שנים שירת רונאל בארכיון גלי צה"ל במסגרת "שווים במדים" וכיום הוא מדבר בגלוי על שאיפה להקים מפלגה שתפעל לשילוב אמיתי של אנשים עם מוגבלויות בחקיקה, בתעסוקה ובנגישות: "אם לא הייתי מאמין שזה יכול לקרות, לא הייתי נלחם".
במקביל לשאיפה הזו, לב פועל יום־יום באשכול גני תקשורת. במסגרת הכשרתו הוא עובד עם ילדים בתפקודים נמוכים ורואה בכך שליחות. בנוסף, הוא חבר הנהלה בסניף גבעתיים–רמת גן של אקים ופועל לקידום שילוב ונגישות בקהילה. בעיניו, השינוי חייב לקרות מלמטה – בגנים, בבתי ספר ובמקומות עבודה, אך לא פחות חשוב מזה גם במדיניות הציבורית.
בזמן שרונאל נאבק על שינוי דרך חינוך ופעילות ציבורית, אצל אברהם חיים באן וכפיר מרמרלי – המאבק מקבל צורה אמנותית. השניים הכירו לפני יותר מ-15 שנה בקבוצת תיאטרון. אברהם (42), מתמודד עם אפילפסיה וכפיר (38) מתמודד עם מחלה המתבטאת בעיוורון כמעט מוחלט, תשישות כרונית ואוסטיאופורוזיס.
החברות ביניהם החלה מסיטואציה פשוטה אך מכוננת: כפיר נזקק להסעה לחזרות, איש בקבוצה לא השיב ואברהם החליט להגיע ולאסוף אותו. מאז, הנסיעות המשותפות הפכו לשגרה והחיבור האישי התהדק.
מתוך החברות הזו נולד קטע קצר – דיאלוג מדומיין עם המגבלה, המואנשת כבת זוג שלא מרפה. הקטע, שעבר עשרות גרסאות בחדר החזרות, הפך עם השנים להצגה מלאה בשם "יחסינו לאן".
תחילה הוצג הקטע בפסטיבלים ובאירועים אקדמיים, בין היתר בפסטיבל עכו וזכה להיענות מפתיעה. משם החלו השניים להרחיב את היצירה, לכתוב עוד ועוד קטעים, לעיתים גם ברכבת בדרך לסדנאות, עד שנוצרה הצגה שלמה.
אלא שבניגוד לשחקנים אחרים, עבור כפיר כל במה חדשה היא גם אתגר פיזי בשל לקות הראייה הקשה: "כשאני פוגש במה חדשה, אני צריך להסתובב עליה רבע שעה כדי ללמוד אותה ולהכיר בה כל פינה", הוא אומר. "זה מאתגר, אבל זה לא מה שיעצור אותי".
היום הם כבר לא "נספחים" בעולם התרבות, כפי שאברהם מגדיר זאת, אלא יוצרים ומנהלים בפועל של היצירה שלהם. "חסרים משמעותית אנשים עם מוגבלויות בעמדות מפתח, גם בעולם התרבות. זה דורש שינוי מיידי", מדגיש אברהם.
בשנה הקרובה צפויות להם שמונה הצגות והם מספרים על אולמות שמתמלאים.
כפיר מוסיף שהנגישות בעולם התיאטרון עדיין רחוקה מלהיות מספקת ומדגיש את החשיבות בהתאמות אמיתיות לקשת רחבה של מוגבלויות: "להגיד שוויון זה לא מספיק, צריך לעשות. כל אדם עם מוגבלות ראוי לצרוך וליהנות מתרבות".
אם המצב הביטחוני יאפשר זאת, המופעים הקרובים של "יחסינו לאן" יתקיימו ב-22 וב-29 במרץ, בשעה 20:30, בתיאטרון הסמטה בקאנטרי גורן גולדשטיין בתל אביב.
אצל שירי פרנקל, הבחירה בתקווה מתרחשת לא רק על במה, אלא גם במאבק יומיומי פנימי.
פרנקל, בת 33 מקיבוץ ניר דוד, עובדת בקייטרינג בטירת צבי. עבודה פיזית, אינטנסיבית, שמעניקה לה תחושת משמעות. "אני אוהבת להיות פעילה וחוזר הביתה מאושרת", היא אומרת לשווים.
אבל הדרך לשם לא הייתה פשוטה. שירי מתמודדת עם דיכאון וחרדות מגיל 13 והיו תקופות שבהן ההתמודדות כללה אף רצון למות. היום היא במקום יציב יותר, אך לא מושלם. יש ימים שבהם מצב הרוח צונח ובחוץ היא לעיתים מרגישה שהיא צריכה "לזייף" שמחה כדי להימנע משאלות שאין לה כוח להשיב עליהן, לא מתוך בושה, אלא מתוך עייפות: להסביר שוב מהי חרדה, למה העצב מגיע פתאום, למה לא תמיד יש סיבה שאפשר לנמק.
השאיפה שלה היא להיות במקום שבו אינה צריכה להסתיר, שבו עצם ההתמודדות לא מחייבת מסכה חברתית. על הבמה, החלום הזה כבר מקבל ביטוי. בהצגה "חלומות פשוטים" היא מספרת את סיפורה בקול צלול ובלי פילטרים. שם, מול קהל, היא לא מזייפת – היא נראית.
