כשמשוחחים עם אמנון פישר אי אפשר להתעלם מהתבטאותו הכמעט פיוטית. הוא מדבר במשפטים שנשמעים לעיתים כמו שורות משיר ולעיתים כמו מחשבה פילוסופית על החיים. בין זיכרונות הילדות בפתח תקווה, האובדן של אמו, ההתמודדות עם סכיזופרניה והאמונה באלוהים – פישר נע על הקו הדק שבין היגיון לשיגעון, בין כאב ליצירה.
"בהיגיון יש שיגעון, וגם להפך", הוא אומר בריאיון לשווים. "בשיגעון יש חוט של היגיון, חוט מאוד רופף, שיכול להיקרע ברגע".
פישר (56), שחקן, יוצר ומנחה, החל את דרכו בעולם הבמה כבר בילדותו. "כבר בגיל שש התחלתי קריירה של תפקידים בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון", הוא מספר. לאורך השנים הופיע בהפקות שונות, השתתף בסרטי טלוויזיה ואף הנחה תוכניות ברשות השידור.
אבל לצד הקריירה האמנותית, חייו קיבלו תפנית קשה באמצע שנות העשרים לחייו. באותה תקופה איבד את אמו ואחר כך גם את אביו – אובדן שהותיר אותו, לדבריו, ללא עוגן. זמן קצר לאחר מכן חווה את המשבר הפסיכוטי הראשון. "כשאמא שלי נפטרה, הרגשתי שאין לי יותר מה לאבד", הוא אומר. "האובדן הפך לאבדון".
שנים של אשפוזים כפויים הגיעו בעקבות אותו משבר. פישר מדבר עליהם בגלוי, אך גם בזהירות. "כל אשפוז כפוי הוא חוויה קשה מאוד״, הוא מסביר בשיחה עם שווים. "זה רגע שבו הקרקע הופכת לשמיים והחלום לסיוט. אתה מרגיש שהכול נשמט וזה הכי בודד שיש".
במשך זמן רב התקשה לקבל את האבחנה: "אחוזי ההכחשה במחלה הזאת גבוהים מאוד", הוא מציין "אתה אומר לעצמך: 'אני חולה? אתם חולים'. 'אני צריך כדור? אתם צריכים כדור'".
עם השנים, לדבריו, הגיע גם השינוי: "עם הבגרות הבנתי שאיזון כימי יכול לעזור לי. היום אני מקפיד על טיפול תרופתי ומנסה לחיות חיים יציבים ככל האפשר".
לצד ההתמודדות הנפשית, היצירה הפכה עבורו לעוגן. הוא כותב שירה, מצייר, מנגן בפסנתר ומלווה יוצרים אחרים בתהליכי כתיבה. "אני קואוצ'ר", הוא מספר. "אני מלווה כותבים של הצגות, יושב איתם, מקשיב לחומרים שלהם, ומהדברים האלה נוצר מחזה".
אחד המחזות שכתב נוגע ישירות ביחסיו עם אמו. במחזה הוא משחזר רגע מהחיים, שבו אמר לה משפט שמסכם נקודת שבר בחייו: "אמרתי לה פעם: 'אמא, אני מרגיש משיח'. היא ענתה לי: 'מותק שלי, היום אין משיח, רק משיחי שקר'".
האמונה באלוהים, לדבריו, נשארה חלק מרכזי מחייו. "תמיד האמנתי באלוהים ובחמלה רבה", הוא מדגיש. "גדלתי בבית של הורים ניצולי שואה ולאבא שלי היו ריבים עם אלוהים – איך הוא קטל את כל המשפחה שלו באושוויץ? אבל לצד זה, הוא לקח אותנו לבית הכנסת בכל שבת והאמונה נשארה איתי".
גם הזוגיות שלו מוסיפה יציבות. בת זוגו, סיגל (ליילי) לייבוביץ', היא זמרת ודיילת אוויר. אני קורא לה ליילי כי היא מאירה את לילותיי", הוא אומר.
הקשר ביניהם נולד מתוך אהבה משותפת למוזיקה וליצירה. השניים כותבים שירים יחד ומופיעים לעיתים. אחד הרגעים החזקים בקשר שלהם התרחש דווקא בים, בזמן מבצע "עם כלביא".
"היינו בחוף, ופתאום נשמעה אזעקה", הוא מספר. "נצמדנו לסלעים מחובקים והתפללנו. זה היה רגע מאוד אינטימי, הרצון להיאחז בחיים מול טילים שנורים מעלייך".
מתוך אותו רגע נולד שיר חדש שכתב יחד עם בת זוגו בשם "פרפר אפור טהור". "עברו בי כמה שורות באותו הרגע. ליילי אמרה לי: 'זו התחלה של שיר, תכתוב אותו'. ומשם זה התגלגל".
אבל גם היום, כשהוא מדבר על יצירה ועל זוגיות, פישר חוזר שוב לנושא שמעסיק אותו לאורך חייו. אני לא אוהב להגדיר את עצמי כחולה סכיזופרניה, אני מגדיר את זה כרגישות סכיזופרנית", הוא מבהיר. "ואן גוך היה איש רגיש מאוד שראה את העולם בצבעים עזים וצייר אותם כפי שרק הוא יכול היה. האם לולא ההתמודדות שלו עם סכיזופרניה היה יכול לצייר את אותם הציורים? כנראה שלא. זה לא שאני מאדיר סכיזופרניה, אני רק אומר שיש בה רגישות גבוהה לצלילים ולקולות שבקיום".
כששואלים אותו על העתיד, פישר לא מדבר על הצלחה אישית אלא על פרויקטים חברתיים. אחד החלומות שלו הוא להקים סדנה לכתיבה ומשחק עבור אנשים עיוורים ולקויי ראייה, שתסתיים במופע בשם "חושך מואר": "אני רוצה לשים את הזרקורים עליהם ולהראות את החיים שלהם דרך הבמה".
