אייבליזם זה דעות קדומות נגד אנשים עם מוגבלות. למשל איך שאנחנו מדברים: "רננה סובלת מבורדרליין".
בוא כפרה, אני לא סובלת. אתם סובלים מהחוסר טאקט שלי. מניחים שכל מי ששונה מהנורמה – סובל. חשבתם אולי שיש אוטיסט ש-גאה להיות אוטיסט? שהוא לא "סובל"?.
השפה האייבליסטית שלנו לא מבינה שלפעמים הסבל הוא לא האבחנה, אלא המאמץ להסתיר את האבחנה, כדי שלא ירחמו עלינו שאנחנו "סובלים".
הציעו לי כמה פעמים לעשות אבחון לאוטיזם כי אני מתקשה בסיטואציות חברתיות, אבל אני עונה שהאבחון "יקר". אם נדבר תכל'ס? אני מפחדת להוסיף לי עוד תווית לזהות.
כשהפסיכיאטרים קבעו שאני בורדרליין, שמתי לב שמשהו השתנה. התחלתי להתנהג כמו התווית שנתנו לי. כל התפרצות זעם פירשתי כחלק מההפרעה. כאילו התווית התחילה להגדיר אותי ונתנה לי אישור להתפרץ על אנשים והמצב החמיר. אז לא בא לי עכשיו להוסיף עוד תווית.
תשמעו סיפור מעניין: לצבא נכנסתי רזה (60 קילו). ואז הלכתי לקב"ן, הוא אמר שיש לי או.סי.די ודיכאון ורשם לי כדורים. הכדורים עשו לי וואחד תיאבון והגעתי ל-103 קילו. יעני התגייסתי רזה ואחרי שנתיים השתחררתי שמנה.
אבל מה מעניין? הזהות שלי לא "התעדכנה". היא לא השלימה עם זה שאני כבר לא הבחורה הרזה שהייתי. אנשים שראו אותי ברחוב לא הבינו איך השמנתי כל כך מהר ושאלו בחוסר טאקט: "רננה, מה קרה לך?!".
התביישתי. התחלתי להראות תמונות שאני רזה מתחילת הצבא. מהתקופה שהייתי "תקינה". מה שנקרא 'זהות נוסטלגית'. זה כמו שנכה אומר: "הייתי ספורטאי". למה? כי הוא מפחד שהזהות החדשה תבלע את כל מה שהוא היה.
כשהראיתי להם תמונות, זה היה ניסיון להחזיק בזהות הישנה שלי. בעצם ביקשתי שלא ידרגו אותי לפי איך ששמנתי. זה ניסיון נואש להישאר שווה, לקנות את האישור של אנשים דרך רננה הרזה שכבר לא קיימת.
ולמה אני מספרת את זה? כי להראות תמונות ישנות זה להיות בעמדת התנצלות, בהכחשה. וזה דומה לאיך שאנשים מגיבים בהתחלה למוגבלות – בהכחשה. למשל תשמעו משפט כמו: "אני לא נכה, רק נפגעתי עכשיו בתאונה, אני לא תמיד הייתי ככה".
למה? כי לאמץ לעצמי זהות חדשה של נכה, זה תהליך.
נגיד, יש לי עוקב בפייסבוק שהוא מתמודד נפש. הצעתי לו לעשות איזה קורס מעניין, שהזכאים להירשם לקורס הם אנשים עם מוגבלות. הוא אמר: "אני לא מתמודד נפש. עדיין לא ביקשתי אחוזי נכות". כלומר, הוא נמנע מלבקש עזרה כי הוא לא מוכן להיות עם תווית נכה.
מרתק, אה? כאילו האישור של ביטוח לאומי זה מה שקובע. זה דומה לזה ש"אם לא הלכתי להיבדק, אז אין לי מחלה". קיצר, הונאה עצמית על טורבו.
יש גם כאלה שמסתירים. למשל, אמא שלי כבדת ראייה. כשהייתי קטנה, בשנות ה-90, הייתי הולכת איתה לקניות בסופר והיא ביקשה שאקרא לה את המחירים על המוצרים כי היא לא רואה.
היו לה בבית משקפיים ענקיים, כאלה שמגדילים את העיניים. נראים כמו תחתית ערק, אז היא התביישה לצאת איתם מחוץ לבית. הבנתם? המשקפיים המכוערים של פעם, קצת כמו מקל הליכה, הם אביזר שסימן אותה כנכה, אז היא הסתירה אותם. אגב, הטכנולוגיה התקדמה מאז שנות ה-90 ואמא קנתה משקפיים בסטייל 😉
ויש אנשים עם מוגבלות אייבליסטים – אלה שכבר השלימו עם המוגבלות, אבל שונאים אותה, כי הם אימצו את המבט של החברה כלפיה. מה שנקרא אייבליזם מופנם. למשל, אני מכירה אוטיסט שמחפש זוגיות רק עם מישהי לא אוטיסטית.
ידיד שלי לא מוכן שאגיד לאף אחד שהוא אוטיסט כי הוא אומר שזה "מידע רפואי חסוי". לדעתי זה בגלל שהוא מתבייש.
אין לו בעיה ללכת למפגש אוטיסטים במתנ"ס כי זו הקהילה שלו, אבל ברגע שהקבוצה תצא לטיול מחוץ למתנ"ס? פתאום יכולים לראות אותו מסתובב איתם ויידעו שהוא אוטיסט… לא כל אחד מוכן לצאת מארון המוגבלות.
אגב, נתתי דוגמאות של מכחישים ומסתירים, אבל חשוב לומר שיש אנשים שבסוף התהליך הם לגמרי סבבה עם הזהות שלהם. למשל, צוף בן ישי. אוטיסט, אקדמאי, מורה לסינית, חי בשלום עם הזהות האוטיסטית שלו, למרות הדיכוי האכזרי שעבר בתור ילד ואומר: "אני לא סובל מאוטיזם, יש דיכוי בחברה הנ"טית. אני אוטיסט גאה".
בסוף כולנו – אלה שהנכות שלהם בארון ואלה שלא – כולנו צריכים הכלה. אבל הכלה זה לא רק לעשות רמפה לכיסא גלגלים. הכלה מתחילה במבטים של אנשים. למשל, אדם עם מקל הליכה ישלוף הרבה יותר בקלות את ה"פטור מתור" לעומת מתמודד נפש, שעליו אולי יפתחו עיניים כי הנכות שלו שקופה. אז הכלה, חברים. המבט שלכם עליי הוא פידבק, הוא חשוב. זה מקום שבו אני בודקת אם אני עדיין ראויה לאהבה.
