"הכול קורה מסיבה כלשהי? אני שונאת את האמירה הזאת", אומרת איימי וורט על הרגע ששינה את גורלה. "אני לא מעריכה את זה כשאנשים אומרים שזה נועד לקרות. זה לא היה חייב לקרות. זה מבאס שזה קרה".
התפנית הדרמטית בחייה של וורט התרחשה ב-8 במאי 2021. היא ביקרה בוושינגטון כדי לחגוג את סיום לימודי התואר השני של חברה מאוניברסיטת אמריקן. ביום חם באופן בלתי רגיל לעונה, התאספה קבוצה סביב בריכת מלון. וורט לא ראתה אזהרות על המדרכה ולא ידעה שאין בבריכה חלק עמוק.
מה שהיא לעולם לא תשכח הוא צליל ראשה הפוגע בבטון ותחושת הציפה עם הפנים כלפי מטה במים שעומקם כמטר אחד בלבד, בידיעה שהיא זקוקה לאוויר. "הגוף שלי לא הקשיב", היא מסבירה. חברה הפכה אותה והמשיכה לדבר איתה עד שהפרמדיקים הגיעו ותוך זמן קצר היא איבדה את הכרתה.
רק בבוקר למחרת, בבית החולים של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, החלה וורט להבין את חומרת המצב. "אף אחד לא אמר לי אף פעם 'את משותקת', זה היה עדיין מוקדם מדי", היא נזכרת, "מה שכן ידעתי זה שאני לא יכולה להרגיש את הרגליים שלי".
הפציעה ריסקה את חוליות ה-C4 וה-C5 שלה והמנתח אמר לאמה שזהו נס שהפגיעה לא השפיעה על המוח. "אני יכולה להיות עצמי בלי הגוף שלי שיזוז, אבל לא הייתי עצמי אם הפציעה הזו הייתה משפיעה על המוח שלי", אומרת וורט.
וורט נשארה בטיפול נמרץ במשך כמעט חודש לפני שעברה למרכז שפרד באטלנטה, אחד מבתי החולים הבודדים בארה"ב המתמחים בפציעות חוט שדרה ומוח. שם החל המאבק הסיזיפי: ביקורים יומיים בחדר הכושר עם פלטפורמות מזרן מוגבהות כדי להשיב לעצמה יציבה ואיזון, תרגילי נשימה לחיזוק פלג הגוף שהתנוון וריפוי בעיסוק שלימד אותה כיצד להחזיק כלים בידיים ללא תפקוד של האצבעות.
לאורך כל הדרך, אמה של איימי, קלייר, הייתה לצידה. "היא הייתה שם כל יום, נלחמת על כל מה שהייתי צריכה", אומרת איימי. "אם היא הרגישה שלא קיבלתי עזרה, אנשים היו שומעים על זה".
קלייר, שעבדה בענף הביטוח במשך שלושה עשורים, רתמה את המומחיות שלה כדי לנווט במבוך הבירוקרטי. עוד לפני שאיימי עברה לאטלנטה, המסמכים של הביטוח הלאומי והרפואי כבר הוגשו. "הסיבה היחידה שאני במצב טוב כפי שאני היום היא כי קלייר היא אמא שלי", מעידה איימי.
היציאה מהמסגרת הטיפולית חשפה בפני איימי את המציאות המורכבת של אנשים עם מוגבלויות. היא חזרה לביתה בפנסילבניה וגילתה עולם שאינו נותן דעת לצרכיה: מעברי חצייה, מדרכות משובשות ומקומות ציבוריים שמתעלמים מחוק האמריקנים עם מוגבלויות. "אנחנו מסיטים את המבט כשאנחנו מסתכלים על אנשים עם מוגבלויות כי זה קל וזה לא נוח", אומרת וורט.
מעבר למכשולים הפיזיים, היא נחשפה כמקצוענית למכשולים המערכתיים: נגישות אתרים, צרכי דיור ואפשרויות תעסוקה. התובנה המכאיבה ביותר עבורה כעורכת דין הייתה הנגישות לצדק: המלכוד הוא שאנשים עם מוגבלויות שזקוקים לעורכי דין הם לעיתים קרובות אלו שהכי פחות מסוגלים להרשות לעצמם שירותים משפטיים בשל העלויות הרפואיות הכבדות. דו"ח משנת 2021 חשף שרק 1.22% מכלל עורכי הדין בארה"ב מזדהים כחיים עם מוגבלות, מה שמציב את וורט בחברה נדירה.
הופכת לקול של הקהילה: אקטיביזם ומשפט
למרות הפציעה, איימי לא זנחה את שאיפותיה המקצועיות. חברתה ללימודים, היילי מנדולה, מתארת אותה כמישהי "קשוחה שלא מפחדת להגיד את מה שהיא חושבת".
מתיו גרובס, ששימש כמנטור לוורט בזמן שלמדה למבחני הלשכה, זוכר בבירור מה הבדיל אותה מאחרים: "זה היה הביטחון העצמי שלה. היא ידעה מה היא עושה ולאן היא הולכת, וזה היה עניין של מישהו שיעזור לשמור עליה מפני בורות נפוצים. מנקודת מבטו של מנטור, זה הרבה יותר קל כשמישהו יודע מה הוא רוצה ולא מפחד ללכת להשיג את זה."
כיום, היא משתמשת במדיה החברתית כדי ליצור קשר עם אחרים המתמודדים עם שיתוק ופציעות טראומטיות.
האקטיביזם שלה בא לידי ביטוי במלחמה בשיח המבזה ברשת. במהלך הקמפיין לסנאט בפנסילבניה, כשהמועמד ג'ון פטרמן הותקף על רקע מצבו הבריאותי, וורט דיווחה על כל חשבון שהשתמש בביטויים מבזים כמו מפגר (מילת ה-R באנגלית) או מוגבל שכלית. "אני אהיה כנה. בכל פעם שאחד האנשים האלה אמר משהו כזה, דיווחתי עליהם. אם אתה מגיב על מישהו על סמך מוגבלות בצורה שלילית, זה נגד המדיניות של טוויטר", היא אומרת.
כיום איימי מתגוררת בבית נגיש, שאביה עזר לעצב ובנייתו נתמכה על ידי גל של נדיבות קהילתית וחשבונות מימון המונים. בעתיד, ייתכן שצמד האם והבת יהפכו לשותפות עסקיות, בשילוב של ידע משפטי ומומחיות בביטוח.
"בין הידע שלה בחוק והידע שלי בענף הביטוח, והסירובים והערעורים. את חייבת להילחם", אומרת קלייר לבתה. וורט נחושה להיות הקול של אלו שקולם נחלש: "אם אני תקועה במצב הזה, אני הולכת להפיק ממנו את המירב". עבור וורט, המילים הללו אינן רק הצהרה, אלא דרך חיים מאז הרגע ששינה את גורלה.
