בחודש אפריל יצוין חודש המודעות לקטועי הגפיים המצויין בישראל על ידי עמותת "הצעד הבא. דווקא בימים קשים כמו אלה, שלושה קטועי גפיים שוחחו עם שווים על החיים והאתגרים לצד הקטיעה כשלכולם יש מסר אחד: החיים לא נגמרים בגלל הקטיעה.
ליאורה קקון מקריית שמונה היא קטועת רגל מסוף שנת 2020. היא מספרת שאחרי שנים של סבל וכאבים כתוצאה מתסמונת ה-crps (תסמונת המאופיינת בכאב עז ולא פרופציונלי לחבלה המקורית) קטעה את רגלה, אחרי שנלחמה בשביל זה, כי לא רצו לקטוע לה את הרגל.
"משנת 2014 התחילו לי הכאבים, שרק התדרדרו, אבל אף אחד לא האמין לי", היא מספרת לשווים. "כולם חשבו שאני סתם מחפשת תשומת לב ואין לי כלום".
רק אחרי שנים שבהן הכאבים רק הלכו והחמירו, קקון קטעה את רגלה והתחילה לחיות. "אני לא הייתי חוזרת בשום מצב לזמן שלפני הקטיעה", היא מסבירה. "אלה היו כאבים בלתי נסבלים ברמה שהרוח שהייתה בחוץ הייתה מכאיבה לי. לא יצאתי מהבית. הרגל שלי כבר התחילה להתעוות ולהיות שחורה".
"הקטיעה שינתה לי את החיים לטובה. ישר אחרי הקטיעה, השתלבתי ב'צעד הבא', שעזרו לי להסתגל וליוו אותי בכל הדרך", היא מוסיפה. :מה שטוב שם שכל אחד מגיע עם הסיפור שלי ועם הערך שהוא מביא לגבי מה שעבר וזה מאוד עוזר להסתגלות".
אמנם בשגרה קקון מצליחה להתמודד עם האתגרים הנקרים בדרכה, אך היא מעידה שבתקופת המלחמה, קשה לה מאוד. "כמעט חודש שלא יצאתי בכלל מהממ"ד", מספרת בצער. בשל העובדה שהיא גרה בקריית שמונה, זמן ההתרעה לא מאפשר לה להגיע לממ"ד בזמן הקצר שיש להגיע למרחב מוגן. "שומעים את האזעקה ואז ישר את הבום. אני לא מספיקה אפילו לשים את הפרוטזה, אז אין לי ברירה אחרת, אלא לא לצאת מהממ"ד".
מאז הקטיעה, קקון החלה לספר את סיפורה ומעידה שהסיפור שלה, ועצם העובדה שלא מתביישת בפרוטזה, נתן השראה למישהו שהפרוטזה גרמה לו להתבייש במי שהוא. "אותו בן אדם היה הולך תמיד עם מכנסיים ארוכים ולא מדבר או נפגש אפילו עם הילדים שלו מהחשש שיראו אותו עם הפרוטזה. אחרי שהוא שמע שאני לא מתביישת, הוא הבין שגם לו אין מה להתבייש והתחיל להיפגש עם הילדים שלו ולשים מכנסיים קצרים".
נתנאל שלום בדש, בן 15 מכפר יונה, קטוע רגל מהלידה, מספר שבזכות הקטיעה הוא יודע להעריך דברים הרבה יותר מכל אחד אחר. "יש דברים שקשה לי לעשות בגלל הקטיעה, כמו לעלות במדרגות ולעשות הליכות עם חברים, אבל דווקא בזכות הדברים האלו, שאני מתאמץ בשבילם, אני יכול להעריך את הדברים הכי קטנים, שאנשים אחרים לא ישימו לב אליהם בכלל", הוא אומר בגאווה.
בדש מספר שעד כיתה ג' הוא היה מסתובב עם מכנסיים ארוכים ולא היו יודעים שהוא קטוע, אבל החליט שהוא מתחיל ללכת עם מכנסיים קצרים ויתמודד עם התגובות.
בשלוש השנים האחרונות בדש מתאמן בקבוצת שחייה פראלימפית ומתחרה ולמרות גילו הצעיר, הוא הספיק כבר לזכות במדליות רבות. "באליפות החורף זכיתי ב-8 מדליות מתוך 12 מקצים שהיו", הוא מספר.
בנוסף, בדש היה במסע לקניה ושיתף את סיפורו בפני קבוצת אנשים. "אני מאוד אוהב להסביר על הסיפור שלי ולהראות שלמרות הקטיעה ושיש אתגרים, עדיין אפשר לחיות חיים טובים ולהנות ושזה לא סוף החיים", הוא מודה.
כרמל יוגב (25), קטועת יד ימין, מקיבוץ מפלסים, מספרת שמעדיפה להיות בלי הפרוטזה ומצליחה להסתדר גם בלעדיה. "הפרוטזה מאוד לא נוחה וסתם מקשה עליי ואני כבר רגילה להסתדר עם הגדם, אז אני לא לובשת אותה", היא מעידה בשיחה עם שווים.
ידה של יוגב נקטעה עשרה ימים אחרי הלידה כתוצאה מחיידק טורף ומאז חיה ללא יד. "יש דברים שקשה לי לעשות, אז אני עושה את ההתאמות הנדרשות", היא מספרת.
בעבודה שלה יוצא לה לעבוד עם ילדים, ומעידה שיש לפעמים חששות של איך יקבלו והאם זה ישפיע עליהם "בכל פעם שיש לי קבוצה ילדים אני עושה שיחה מקדימה, כדי להסביר את הכל לפני שיהיה להם קל", היא אומרת.
על מנת להעלות את המודעות לאנשים קטועים, בשיתוף עם "הצעד הבא", יוגב מנחה את הפודקאסט "נשמע קטוע", ביחד עם רועי אשר, שהוא קטוע רגל בעצמו. בפודקאסט היא משתפת את עולמם של הקטועים ומארחת אנשים עם קטיעות שונות ואנשים הקשורים אליהם.
"בחודשים האחרונים יצרנו הישגים לא מעטים לזכות קהילת הקטועים", אומר לשווים צחי ליבוביץ', מנהל "הצעד הבא". "יצרנו שת"פ עם מספר גורמים וביניהם מענה רב יותר בצפון והשרון – מרפאת קטועים וביצוע מבחני AMP ולימדנו סטודנטים לרכיבה טיפולית, איך זה מרגיש להיות קטוע. בימים אלו אנחנו עובדים במרץ על פתיחתו של מרכז העצמה שלנו לקטועים בית הצעד הבא, בו כל קטוע יוכל לקבל מעטפת מלאה מנטלית ופיזית".
