שנתיים וחצי חלפו מאז אירועי 7 באוקטובר שהיכו מדינה שלמה. למעגל פצועי צה"ל נוספו רבבות רבות, שיצאו למאבק על חייהם. שניים מהם הם דן אמיר ומתן לוי ששוחחו עם כתבת שווים וסיפרו על הקשיים שמלווים את המסע שלהם כנכי צה"ל.
בגיל 55, דן אמיר בכלל לא היה צריך להתייצב למילואים לאחר ש-12 שנה קודם לכן הוא השתחרר. הוא נפצע בלחימה בלבנון ורגלו נקטעה. "אחרי 7 באוקטובר, החלטתי לחזור להילחם", מספר דן לשווים. "פניתי לכל היחידות שהייתי בהן. כמובן היו 200 אחוזי התנדבות אז לא היו צריכים אותי. התעקשתי ואחרי ארבעה חודשים קראו לי למילואים ונלחמתי בעזה ובלבנון".
מתן, כיום בן 29, נפצע בתחילת המלחמה בעזה והתעוור. "אני זוכר את האירוע יותר מדי טוב. בהתחלה לא יכולתי לדבר או ללכת", הוא נזכר.
דן ומתן מדגישים שהפציעות שרואים הן לא הפציעות היחידות שקיימות. "יש לי עוד הרבה פציעות בלי קשר לעיוורון. התמודדויות רפואיות שאני אצטרך להתמודד איתן כל החיים שלי", מבהיר מתן. דן מציין גם את הפן הרגשי. "אנשים חוו עכשיו חודש של מלחמה, אזעקות באמצע הלילה, עיניים טרוטות מעייפות. אצלנו הפצועים זה לא רק חודש. אנחנו לא ישנים רצוף. אנחנו יכולים להתעורר מדברים שמטרידים אותנו או מחלום קשה", הוא מסביר.
לפני שנפצע, מתן למד משפטים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן. הוא כבר היה באמצע ההתמחות. "דיקן הפקולטה, היועמ"ש לשעבר עמיחי מנדלבליט, שאל אותי אם אני רוצה לחזור לתחום המשפטים. אמרתי שכן. החלום שלי היה להתמחות בפרקליטות מחוז תל אביב. הוא עזר לי להגיע לשם", מספר מתן. "בהתמחות, התייחסו אליי מדהים. הצמידו לי אנשים שעשו שירות לאומי שהקריאו לי פסקי דין וכתבו בשבילי מה שרציתי".
חלק מהזהות של דן הוא העיסוק בספורט. לפני הפציעה, הוא רץ מרתונים ואולטרה מרתונים, התמודד בתחרות איש הברזל, הרים משקולות ועוד. "אחרי הפציעה, אמרתי למשפחה שלי שאני אייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים", הוא אומר בגאווה. "אני עובד בזה: ארבע פעמים בשבוע יש לי פיזיותרפיה, נסעתי לארה"ב כדי שיתאימו לי פרוטזה, כבר התאמנתי לרוץ חמישה ק"מ, אבל יש זיהומים. זה קשה רגשית. כל פעם זה מחזיר אותי אחורה".
דן השתתף במרתון אילת רק כמה חודשים אחרי הפציעה. "רצתי על האספלט לפני המסלול כי מרתון אילת הוא מרתון מדברי. עדיין לא היו לי פרוטזות שמתאימות לתנאי שטח. נתתי שם הרצאות. אני מרצה בכל הארץ על הסיפור שלי", הוא מסביר.
כיום, מתן עובד כמשפטן בחברת נדל"ן. "עדיין לא היה לי כוח לעשות את מבחני הלשכה. אחרי שלמדתי משפטים, יש לי את כל החיים לעשות את המבחן, אבל אני עובד בתחום. גם שם, הביאו מישהו שיקריא לי פסקי דין. הפעם, זה אח שלי. כך, הוא מכיר את תחום המשפטים כי הוא לא מהתחום. כיף לעבוד עם אח שלי", הוא מסביר.
בחיים האישיים, דן נשוי ואב לשניים שמשרתי בצבא והבן שלו נלחם. "הבן שלי היה בעזה כשאני הייתי בעזה. זה הקשה מאוד על אשתי והבת שלי", הוא נזכר. "לכולם קשה לשמוע שיש אירוע עם הרוגים ופצועים, אבל למשפחות הפצועים והמשפחות השכולות זה קשה אלף מונים", הוא משתף.
מתן התארס וגם כאן יש קשר מיוחד. "הכרנו אחרי הפציעה ואמא של ארוסתי עיוורת אז יש לה את זה מכל הכיוונים", הוא אומר. "חשוב לי להגיד שהעולם הוא מקום טוב. אפשר לראות את הרע. יש דברים שהייתי רוצה לראות ואני לא אראה. אני רוצה לראות את ארוסתי, את הילדים העתידיים שלנו, את ההורים שלי, אבל אני בוחר להסתכל על הטוב".
המשאלות של דן גם אישיות וגם קולקטיביות. "המסע לא נגמר כשמשתחררים מבית החולים. למעשה, כשמשתחררים מבית החולים, המסע רק מתחיל. אני רוצה לעבוד כאחד האדם ולחזור לעשות ספורט. מטריד אותי מאוד הפילוג בעם. מטרידה אותי המלחמה. אני רוצה שיהיה פה יותר טוב", הוא מסכם.
