בישראל של היום יש ילדים שמחכים. לא לצעצוע חדש, לא לחופשה, אלא לבית. עשרות מהם ממתינים למשפחה שתפתח להם את הדלת והמחסור במשפחות אומנה מורגש היטב, במיוחד כשמדובר בילדים עם צרכים מיוחדים.
"המוגבלות היא נדבך אחד, אבל היא רחוקה מלהיות כל התמונה", אומרת לשווים רותם צין, המלווה משפחות אומנה מארגון אדנמ מקבוצת עמל ומעבר – בית לילדים ולמשפחות אומנה. "לפני הכול, יש פה ילד שצריך חום ואהבה".
מעבר להגדרות ולאבחנות, היא מדגישה כי הצורך הוא פשוט ואנושי: "מישהו שיקרא להם בשם, יהיה שם עבורם וייתן ביטחון ויציבות. זה לא כמו הורות רגילה, אבל זו הורות לכל דבר. הילד מגיע עם סיפור חיים ומטען רגשי ולמשפחה יש תפקיד משמעותי מאוד, גם אם זה לפרק זמן לא ידוע".
אחד הדברים הראשונים שחשוב להבין הוא ההבדל בין אומנה לאימוץ. בעוד שאימוץ הוא הליך קבוע, שבו הילד הופך לבן משפחה מבחינה משפטית, אומנה היא הסדר זמני. הילד נשאר תחת אחריות המדינה ולעיתים גם נשמר קשר עם משפחתו הביולוגית.
"באומנה, המטרה היא לא בהכרח להחליף את המשפחה הביולוגית", מסבירה צין. "אלא לתת לילד מרחב בטוח להתפתח בו, עד שיתאפשר לו לחזור לביתו או עד שתימצא עבורו מסגרת קבועה אחרת".
המשמעות היא שמשפחת האומנה מחזיקה במקביל שני עולמות: מצד אחד, קשר עמוק ואינטימי עם הילד ומהצד השני, הבנה שהוא חלק ממערכת רחבה יותר. עבור חלק מהמשפחות זו עלולה להיות נקודת מתח, אך גם המקום שבו נולדת המשמעות.
המורכבות הזו אינה נלקחת כמובן מאליו. לכן, תהליך האומנה כולו בנוי כהליך מוקפד שמטרתו ליצור התאמה אמיתית בין הילד למשפחה. לא כל ילד מתאים לכל בית, לכן ההתאמה נעשית מתוך הקשבה עמוקה לשני הצדדים: "יש הקשבה אמיתית ליכולות של המשפחה ולמה שהיא יכולה להכיל ולעמוד בו מבחינת ההתמודדות", אומרת צין. "אנחנו לא מציבים ילד בכל בית, אלא עושים התאמה". לדבריה, מדובר בתהליך שאינו נעשה כלאחר יד, אלא כולל היכרות מעמיקה עם המשפחה, בחינה של הדינמיקה הביתית והבנה של הגבולות, החוזקות והצרכים. המשפחות עוברות תהליך הכשרה, שבו הן נחשפות לעולמם של הילדים, לאתגרים האפשריים ולדרכי ההתמודדות.
אך הליווי אינו מסתיים ברגע שהילד נכנס לבית, להפך: "אנחנו יד ביד עם המשפחות. יש ליווי, יש הדרכה ויש עם מי להתייעץ". בין ההדרכות שמקבלות המשפחות הן הדרכת הורים, ליווי רגשי וסיוע בהתמודדות עם מצבים מורכבים בבית, במסגרת החינוכית ובקשרים החברתיים".
משפחת ברק (שם בדוי) מספרת שההחלטה לא התקבלה ברגע אחד: "הייתה התלבטות. אתה שואל את עצמך אם יש לך את היכולת להתמודד עם מה שזה מביא איתו", מודים ההורים בשיחה עם שווים. "אתה מבין שיש כאן ילד עם סיפור חיים, עם דברים שהוא עבר ושזה ידרוש ממך הרבה סבלנות, הכלה ולמידה תוך כדי תנועה".
עם הזמן הדברים התגבשו. הילד שנכנס לחייהם, ילד עם תסמונת דאון, הפך לחלק בלתי נפרד מהבית: "היום כל הילדים פשוט מאוהבים בו, יש ביניהם קשר כל כך נקי, כל כך אמיתי". אחד מילדיהם אף ניסח בחיוך: "לפחות יש מישהו אחד נורמלי במשפחה הזו".
"יש בו משהו שמכניס פרופורציות", הם מוסיפים. "משהו שמזכיר לנו מה באמת חשוב. יש ימים מאתגרים, יש מצבים של תסכול וחוסר הבנה. הוא דורש הרבה השגחה ולפעמים זה גם מתיש. לכן חשוב לקחת זמן לעצמנו, לנשום, לנוח ולחזור עם אנרגיה מחודשת".
משפחת ברק מודה שיש גם מה שמחזיק אותם. "יש פעמים שרואים שינוי קטן. פתאום יש שקט ופתאום הוא מחפש קרבה ואז מבינים שמשהו נבנה. זה אושר שלא דומה לשום דבר אחר".
היכולת להתמודד ולהכיל
גם משפחת כהן (שם בדוי) מתארת תהליך דומה של כניסה לעולם האומנה. "זה לא צעד שעושים בקלות", הם אומרים. "צריך לעצור ולחשוב מה זה אומר על הבית, על הילדים, על החיים שלנו".
הם מדגישים כי אחד הדברים החשובים ביותר הוא כנות עם עצמך: "צריך לשאול את עצמך עד כמה אתה באמת פנוי לזה", הם מבהירים. "זה לא רק רצון טוב, זו גם יכולת להתמודד, להכיל ולהיות שם גם כשזה לא פשוט".
על התמיכה שהם מקבלים הם אומרים כי "יש עם מי לדבר. נותנים תחושה שאנחנו לא לבד. ההבדל ניכר ויודעים שיש מישהו שמכיר את הדרך, שמלווה אותך ועוזר להבין מה נכון לעשות כשאתה לא בטוח".
המנחה רותם צין מסכמת בכך שהקשר בין ילדי האומנה למשפחות לא מסתיים כשהם עוזבים את הבית. "יש ילדים שממשיכים לראות במשפחות האומנה שלהם עוגן גם שנים אחרי. זה לא קשר שנעלם. ילד צריך מקום אחד שמאמין בו באמת".
במשרד הרווחה והביטחון החברתי מדגישים: "משפחת אומנה היא לא רק קורת גג, היא הזדמנות אמיתית לחיים של שייכות, ביטחון ואהבה".
משרד הרווחה והביטחון החברתי וארגוני האומנה מחפשים משפחות שיצטרפו למעגל האומנה. משפחות המעוניינות לשמוע פרטים נוספים מוזמנות לפנות לארגון אדנמ-אדם במספר 4561*.
