נועם ארסלן, תלמיד כיתה ג’ בבית הספר ברנע באשקלון, זכה לאחרונה במקום הראשון בתחרות הכתיבה הארצית "מרוץ הצבי" של החינוך הממלכתי-דתי במשרד החינוך – הישג מרשים בפני עצמו, שהופך יוצא דופן כשמבינים מאיפה התחיל המסע שלו.
נועם, בן 9, מאובחן על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה מגיל שלוש. עד גיל ארבע כמעט שלא דיבר וגם כשהחל לדבר, בגיל חמש, התקשה לבטא משפטים ברורים. לצד זאת, הוא מתמודד עם שורה של אתגרים רפואיים מורכבים, בהם אלרגיות מסכנות חיים למגוון רחב של מזונות ומחלת עור קשה.
למרות כל אלה, הצליח נועם לפרוץ קדימה. בגיל 8 כבר הוגדר כמחונן וכעת, בגיל 9, זכה כאמור בתחרות כתיבה ארצית, שבה השתתפו תלמידים מכיתות ב’ עד ו’ מכל רחבי הארץ ועברו שלושה שלבים: בית-ספרי, מחוזי וארצי.
בפוסט שפירסם משרד החינוך נכתב עליו: "ילד פלא: הילד על הרצף ששתק עד גיל 4, זכה בתחרות כתיבה ארצית עם סיפור על חייו". אמו, גלית, סיפרה: "עד גיל ארבע, נועם כמעט שלא דיבר. גם כשהחל לדבר, המשפטים לא תמיד היו ברורים".
אבל אולי הדרך הטובה ביותר להבין את המסע של נועם היא דרך המילים שלו עצמו. הסיפור שכתב וזכה במקום הראשון, "מאחורי זכוכית", הוא עדות אישית כנה ונוגעת ללב על חיים עם אוטיזם, בדידות, פחדים וגם על תקווה, משפחה וכוח רצון.
וכך הוא כותב:
מאחורי זכוכית | נועם ארסלן
בגיל שלוש אובחנתי על הרצף האוטיסטי. בגיל תשע אובחנתי כמחונן. ובין שתי האבחנות יש מסע שלא כתוב בשום דף.
קוראים לי נועם. אני בן עשר, בכיתה ג'. אנשים רואים ילד טוב לב, שאומר "בוקר טוב" גם אם אף אחד לא אומר קודם. ואני יודע: כדי להגיע לשלווה שלי עברתי דרך רועשת. והיא התחילה מאחורי זכוכית.
מאז האבחנה הבנתי שאני על הרצף. הייתי מבין ומרגיש הכול, אבל לא יודע איך להגיע לאנשים. רציתי להיות חלק, אבל לא ידעתי איך. לפעמים עמדתי ליד ילדים והסתכלתי. הבדידות כאבה. החלום שלי היה שיהיו לי חברים באמת.
חלק מהמסע שלי מתחיל בבוקר בנטילת ידיים ובברכת מודה אני. זה מזכיר לי להתחיל את היום בתודה ובתקווה ולהאמין שיש משמעות לכל מה שעברתי ושאני לא לבד במסע.
זה היה מסע של שנים. התחלתי בגן. למדתי לפתוח את הזכוכית בעזרת תרגולים וסבלנות. ואז אמא שלי הייתה שם, מאמינה בי גם כשלא הייתה הוכחה. לאט יצאה מילה ועוד אחת, עד שיום אחד, בגיל ארבע, יצא ממני משפט, וברגע הזה הרגשתי שהחלון נפתח.
אמא שלי לא חיכתה שאדבר כדי לאהוב אותי. היא אהבה אותי לפני שדיברתי. היא אהבה אותי בשקט, בעיניים, בחיבוק. היא האמינה בי כשאף אחד לא שמע אותי.
מהרגע ההוא הדיבור שלי גדל, ויחד איתו התחילו לראות גם את המחשבה שלי. בחשבון מצאתי משהו שמרגיע אותי. יש דרך, יש פתרון, ואני לא מפסיק עד שמגיעים.
אני חי בעולם שבו פירור אחד יכול להיות סכנה. והכי קשה לא היה הפחד, אלא לדעת שאני חייב להיות זהיר. יש לי אלרגיות מסכנות חיים למוצרי מזון, ולפעמים מספיק מגע או ביס. מודעות מצילה חיים. האפיפן איתי תמיד.
ולפעמים אני מרגיש שהחיים שלי תלויים בזה שאני אזכור כללים שילדים אחרים בכלל לא חושבים עליהם. הזהירות שלי היא לא בחירה, היא חובה.
וגם העור שלי נלחם בי. מחלת עור קשה. היו לילות שבכיתי כי זה שרף וגירד עד שלא הצלחתי לישון. ויתרתי על בריכה ועל טיולים, ולפעמים לבשתי ארוך גם בקיץ. היו ימים שילדים צחקו עליי בבית הספר בגלל הפצעים, ואני רציתי להיעלם. היום אני מקבל זריקות ביולוגיות. פחדתי מהזריקות, אבל כל שבועיים אני עושה אותן באומץ, כי זו הדרך שלי לחיות טוב. ולומד לנשום.
המעבר לכיתה רגילה היה חלון. חזרתי לכיתה א' פעמיים, פעם בחינוך מיוחד ופעם בכיתה רגילה. זה היה להתחיל מחדש כדי להגיע רחוק. לאט מצאתי מקום וחברים שיודעים לשמור עליי.
ואז, בגיל תשע, הגיע המשפט ששינה לי את איך שאני רואה את עצמי: "נועם מחונן". ברגע הזה הרגשתי שמישהו ראה את מה שיש בי.
וגם שלושת אחיי היו שם. הם לימדו אותי שאני לא לבד, ושגם כשאני נופל, יש מי שמרים. היום אני תלמיד מצטיין. אני לא מוותר אף פעם, גם בקושי.
ואם תשאלו אותי במה אני הכי גאה, זה לא רק הציונים ולא רק ההצלחה במבחן למחוננים. גם הדרך שהפכה אותי למי שאני.
היום אני מבין שכל מה שעברתי לא היה סתם. זה בנה בי לב, כוח וסבלנות. זה נתן לי מתנה גדולה: להאמין בעצמי ולתת מקום לאחרים.
ואם הייתי יכול ללחוש לילד שהייתי מאחורי הזכוכית, הייתי אומר לו: אתה תגיע. אתה לא לבד. ואם אתם מאחורי זכוכית, תדעו: זכוכית נשברת. ויש סיכוי. לא נס, דרך. ואני כאן. שייך.
