השבוע עשיתי הליכה ברחוב, פתאום כלב זאב בא מאחוריי ונותן לי ביס. כולי בהלם, ואז הבעלים שלו בא.
"הכלב שלך נשך אותי עכשיו!".
"הוא היה קשור והשתחרר, סליחה, הוא מחוסן".
לא האמנתי לו. התקשרתי לשירות הווטרינרי בעיר שלי, וכמו שחשבתי, אמרו לי: "רננה, הכלב לא רשום אצלנו" (לא מחוסן).
אתם יודעים מה זה בנאדם עם או.סי.די מצפוני שננשך? התפלפתי לגמרי! מה אני עושה? יש לי כלבת? אני מדבקת?
כדי להירגע מהחרדות של ה-או.סי.די, צריך לעשות טקס. אז אמרתי – אני אדווח לכולם. הבנתם? זה הטקס, ככה אני מנקה את המצפון, מעבירה את האחריות.
- הודעתי לשירות הווטרינרי.
- פתחתי פנייה במוקד העירוני.
- הלכתי לקופת חולים לקבל חיסון טטנוס.
- הלכתי ללשכת הבריאות.
בתחנה האחרונה, לשכת הבריאות, שאלתי: "מה עושים עכשיו?"
היא: "ישימו את הכלב בהסגר במשך 10 ימים ויצפו עליו. אם יש לו כלבת, אז הוא ימות תוך 10 ימים, כי כלב לא מחזיק הרבה זמן עם כלבת. ואם הוא יהיה בסדר אחרי ההסגר, אז הכול טוב. אנחנו נודיע לך אם את צריכה להתחסן".
מסתבר שחיסון כלבת לא נותנים באהלן-אהלן. צריך להגיע 4 פעמים כדי לקבל זריקה.
סבבה, אני יוצאת מלשכת הבריאות, מרגישה הקלה שדיווחתי לכולם, ירדה ממני האחריות, ירדה ממני החרדה. ואז הגעתי הביתה וכתבתי פוסט על זה. ומה מגיבים לי?!
"יופי, עכשיו ימיתו את הכלב בגללך".
"את פוגעת ביצור חסר אונים! למה לא תבעת את הבעלים?".
מה, זה הדיבור? קראתי את התגובות ואכלתי תסביך.
למה לא תבעתי את הבעלים? למה לא הלכתי למשטרה? עכשיו הוא ימשיך לשחרר את הכלב כי לא עצרתי אותו, הכול בגללי! (או.סי.די של אחריות יתר).
מחשבות מסריחות, אני תמיד אשמה. אם אני מדווחת, אז "הרגתי כלב". אם אני לא מדווחת, אז "הפקרתי את בריאות הציבור לכלב לא מחוסן".
איף… גם נשכו אותי וגם עכשיו אני מרגישה אשמה כי הכלב יהיה בהסגר בשביל לבדוק אם יש לו כלבת.
אה, שומעים? אני לא מחכה לתוצאות ההסגר. לפי האו.סי.די, אני כבר חולת כלבת, כן? ביקרתי היום בבית של השכנה, עשיתי אצלה פיפי בשירותים, הפיפי נגע במושב של האסלה ומה עשיתי? לא רק ניגבתי את המושב, גם שפכתי אקונומיקה. למה? כי אני לא רוצה להדביק אותה בכלבת…
בחזרה לסיפור – אני בחרדות מה קורה איתי, כן כלבת, לא כלבת, ואז אני מקבלת טלפון מלשכת הבריאות שהשירות הווטרינרי לא מצא את הכלב! הוא נעלם. תגידו, איך כלב נושך נעלם מהבית בדיוק כשמחפשים אותו?…
"רננה, בגלל שהכלב לא נמצא, תגיעי להתחסן". זה הרתיח אותי. אני צריכה להתחסן רק כי כלב נעלם?
התהפכתי במיטה עם מחשבות –
אוסידי: "רננה, תעשי חיסון כלבת למען הסר ספק".
בורדרליין: "לא, תילחמי על הצדק! תלכי לבעלים ותדרשי לדעת לאיפה הכלב פתאום נעלם".
מרוב הלחץ, התחלתי לפקפק בעצמי, לפקפק במציאות –
אני: אולי הכלב לא נשך אותי ורק נכנס בי? אז אם לא נשך, בשביל מה להתחסן? לחיסון יש תופעות לוואי, לא כדאי.
תקשיבו, מדם לבי, לא יכולתי יותר להכיל את המחשבות והחרדה, או.סי.די קדח לי במוח, זה עינוי נפשי. אז קמתי מהמיטה, התנעתי את הרכב ונסעתי לבית של הכלב, לחפש אותו בעצמי.
אני מגיעה לבית של הבעלים והופה! הנה הכלב! אחרי שבוע הוא פתאום צץ מחדש. רציתי לדפוק בדלת אבל הכלב היה קשור קרוב אליה, פחדתי, אז קראתי לבעלים מבחוץ. הוא יצא אליי, זיהה שאני זו שהכלב נשך והתלוננה לשירות הווטרינרי והתחיל לדבר לא יפה.
"אתה רוצה להיות נחמד ולענות לי על שאלה או שאני הולכת למשטרה?"
הוא המשיך לצאת עליי, אז נתתי גז לתחנת המשטרה, ושם הגשתי תלונה. וזה סוף הסיפור, גם לקחו את הכלב להסגר.
מסקנות? הכדור הפסיכיאטרי החדש מגביר לי את האו.סי.די, במיוחד לפני מחזור, אז פניתי לפסיכיאטרית.
ת'אמת, לחיות עם או.סי.די זה מבייש אותי. למה? כי בסוף הסיפור לשכת הבריאות התקשרה אליי ואמרה לי "רננה, הכלב בסדר אחרי ההסגר, את לא צריכה להתחסן".
ואני, מה עשיתי? נרגעתי כמו בנאדם נורמלי? לא!
אשכרה שאלתי את השירות הווטרינרי, אנשים שהם נורמיז: "תגידו, לקחתם לבדיקה את הכלב הנכון?"
"רננה, אין כלב מספר 2", ענו לי. אולי אחרי ששאלתי כזה דבר, הם חושבים שאני חצי קלאץ', לא מאה.
אבל תבינו, אני כן מאה, ברור לי שאין כלב אחר. אבל שאלתי למען הסר ספק, לדעת בוודאות שאין לי כלבת, כי באו.סי.די קשה לחיות עם ספק, מבינים?
עזבו, אני שבּורה.
